הספר הדתל"שים, של המחברת פורייה גל גץ, דוקטורנטית בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, כתוב בסגנון עיתונאי עמוק ורחב. הספר חודר לקרביים של הציונות הדתית ומשוחח עם האנשים שגמרו אומר לעזוב אותה כביכול, שכן הסיפור, כך מסתבר, לא כל כך פשוט.

בקריאה בספר עולות תהיות על האם אכן ניתן לעזוב את החברה בה גדלת, את הערכים, צורת הדיבור, שפת הגוף וההשקפה הפוליטית ועל האופן בו מקורה של יצירת זהות הוא בעיקר בשבר. הספר מבצע מהלך מעניין, אשר מנסה לענות על השאלות הללו; לא בסקירת מעטפת תיאורית ויבשה, אלא דרך ראיונות מרתקים עם אנשים ואישים בדתל"שות ובחברה הדתית המכילים נרטיבים, היבטים, סתירות וזהויות הקיימות בה.

בישראל קיימת שיחה מעניינת כלפי כל מה שקשור לדתיים ציוניים. מחד זהו שיח של התעלמות מוחלטת מהאופן בו הסוציולוגיה של הציונות הדתית מפעפעת בדרמטיות בין חוטי הרשת המסובכים של החברה בישראל ומאתגרת אותה. ומאידך, ניתן לראות התעסקות פתולוגית בכל מה שקשור לחובשי כיפות סרוגות, בעיקר במונחים של "יום הדין" ושל סכנה, כמו בפרויקט שעיתון "הארץ" עשה לאחרונה על "דמוקרטיה תחת התקפה". בפרויקט זה שבים ומדגישים שוב ושוב את נתוני הגיוס הגבוהים בקרב הציונות הדתית ואת שיעורם הגבוה בחילות הקרביים ובקצונה, בנשימה אחת עם "הניסיון לשנות את ההרכב ההומוגני של בית המשפט העליון". זאת למרות שניתן לייחס מדיניות שכזו גם לטיפוסים חילוניים למדיי כמו ליברמן, דיכטר, לוין וכו'.

הספר מחולק לשישה פרקים; הפרק הפותח מתמלל שיחה של המחברת עם שלושה דתל"שים המתגוררים בעיר במרכז הארץ ועובדים בתעשיית הבידור. הם מספקים מבט מרתק, תוך הזכרת רגעים פרוזאיים על איך זה להיות דתל"ש ביום יום, מבט שמעבר לדיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אשר דנה וכובלת אותם להגדרה הקשיחה – "חילונים".

הפרק מרחיב אודות חייהם וגם מספק "רכילות" על החברה הדתית-ציונית גופא, למשל בענייני שמירת כשרות או בענייני הטאבו על מין ומיניות. טאבו זה פועל במקביל ללחץ אדיר להתחתן, ומייצר השלכות רבות בתחום היחסים הבין אישיים גם לאלו שעזבו את המסגרת הדתית, ואולי במיוחד להם. הפרק מספק מבט אנתרופולוגי אודות המחשבות, החוויות וההרגשות הראשוניות של אנשים אשר גדלו בתוככי מגזר זה, ואודות האופן בו הם מביטים על כך כעת.

"הדתל"פ" (דתי לפעמים), "הדתילוני", "הפוסט דתי" ו"הדתי לשהווה"

במהלך הפרק השני משוחחת המחברת עם פסיכולוג חברתי ומרצה ותיק בתחום החינוך, גם הוא דתל"ש, המספק מבט רגיש, פסיכולוגי-סוציולוגי, על התופעה הדתל"שית ועל מגוון הזהויות שהיא מייצרת בתוכה. הוא שואל האם מקור התופעה הוא במבנה אישיות מסוים. במהלכו של פרק זה נשזרת בעדינות ההיסטוריה המורכבת של הזהות הדתית המודרנית, אשר ממנה נולדה הזהות הדתל"שית.

מבחינה היסטורית ידוע שהזהות הדתית-ציונית שגשגה והייתה פופולארית למדיי במקביל להתרסקות האתוס החילוני-לבן-קיבוצי-פלמ"חניקי של מפלגת העבודה; התרסקות מפא"יניקית המיוחסת לרוב למלחמת יום הכיפורים. אם הזהות הציונית דתית התחזקה במקביל להחלשות מפא"י, כך הזהות הדתל"שית, הנידונה בסקירה זו,  נולדה בהישברות של גוש אמונים בשנות התשעים, במקביל להסכמי אוסלו. אז הבינו דתיים רבים שהמחנה הדתי-לאומי לא באמת יצליח "להניע את עם ישראל" – כלומר, מיתוס הובלת העם התנפץ. במקביל לזאת, התמידו דתיים רבים בביקורתם הנוקבת כלפיי החילוניות הישראלית הרזה כביכול, ומתוך המקום הזה של "העדר מקום"- של לא פה ולא שם – נולדה הזהות המרתקת של הדתל"שים.

"ככל שהזרם הממוסד יאסור דברים"

בפרק השלישי משוחחת המחברת עם הרב יובל שרלו על האופן בו האליטה הרבנית של הציונות הדתית התמודדה עם התופעה בו בניה ובנותיה עוזבים אותה, ושואלת כיצד הם התייחסו לאתגר זה מבחינה אמונית וחינוכית.

 הרב שרלו מציג באופן יחסי גישה חינוכית פשרנית למדיי, תוך מתן ביקורת על חומות החינוך המבוצרות בציונות הדתית עצמה; (למשל על מדידות אורך החצאית בסרגל) חומות גבוהות המביאות בין היתר לריחוק הנערים והנערות ולעזיבת הקן הציוני-דתי. בנוסף לזאת, מציג שרלו בפרק זה קו מורכב ומעניין כלפיי היחס להומוסקסואליות בחברה הציונית-דתית.

בהמשך הפרק משוחחת פורייה גל גץ עם פרופסור שרגא פישמן אשר כתב את הספר "נוער הכיפות הזרוקות", שם עולה הביקורת כלפיי העדר החופש לנערים ונערות להתלבט מבחינה אמונית ולשאול שאלות נוקבות בחברה הדתית-ציונית. במקום זה הרהרתי בכך שאם האנשים כל כך בטוחים בצדקת דרכם, מדוע אינם מרשים לבניהם ובנותיהם להתלבט? הרי אם דרכם היא "האמת", לא אמור להיות להם חשש לכאורה מתהליכים של התלבטויות אמוניות. אדרבא.

"כשההורים שלנו עלו לסבסטיה הם מרדו בדור ההורים שלהם, שהיו מפדלנ"יקים בורגנים כאלו" (עמוד 115)

 בפרק הרביעי המרתק והדרמטי משוחחת גל גץ עם כמה "ילדי ההתנחלויות" על "הרומן" שהוליד את מפעל ההתנחלויות של שנת 67'. מפעל זה שאף להרחיב את הכיבוש של ארבעים ושמונה לתוך גבולות שישים ושבע; כפי שעולה בראיונות, הוא היה מלווה פעמים רבות גם בעשיית טקסים של "דווקא" נגד האוכלוסייה הפלסטינית. בפרק מתואר הלך החיים הרגשי והאידיאולוגי, כמו גם האופן בו הדתל"שים, ילדיהם של הורים מתנחלים- מרדנים, החליטו לצאת מהפוליטיקה אשר קשרה בין אמונה לבין מפעל ההתנחלות.

הפרק מספק מבט נדיר לתוככי מרקם החיים, בעל העוצמה האידיאולוגית והרוחנית החזקה, שקיים את החיים בהתנחלויות. הוא חורג מעבר למבט הביקורתי והעיתונאי המוכר, מבט המפספס את מרכיב לכידות החיים ואת תחושות המשימה, הקסם, השליחות, הקדושה והייחוד. מעניין גם לראות כיצד דתל"שים רבים נשארים נאמנים למפלגות ימניות למרות שהסירו את הכיפה מראשם. אחד ההסברים שמופיעים בהקשר לתופעה מובא בעמוד 113: "אתה יכול לצאת מעפרה אבל אתה לא יכול להוציא ממך את עפרה". רוצה לומר שהדתל"שים לא התנתקו לגמרי מהזהות הקודמת שלהם, ולא "השלימו את המעבר" לזהות חילונית ברורה.  ייתכן בכלל ודתל"שים מתרגשים מעמדה ימנית, הנתפסת אולי כעמדה מתריסה, אוונגרדית, גברית, צבעונית, חצופה וחדשנית כמו שמוצע בפרק אחר בספר. בחלק זה ישנה גם התייחסות לא מפתיעה לרצח רבין, כנקודת שבר אשר השפיעה על דתל"שים רבים בהחלטה להיפרד לכאורה מקורי המשמעות של החברה בה גדלו.

על מנהיגות שחצנית: "למרות שהמזרחים מהווים את רוב מניינה של הציונות הדתית, ואף על פי כן הם עדיין מיעוט בהנהגה, בקרב הרבנים הבולטים וראשי הישיבות הדומיננטיות"

בפרק החמישי והמפתיע ששמו "אין דבר כזה דתל"ש מזרחי" נוגעת גל גץ בנושא מושתק למדיי בציונות הדתית – היחס המתנשא המובנה בציונות הדתית כלפי מזרחים. (יחסם לקבוצות כמו רוסים או אתיופים לא מתואר) מהפרק עולה שיחס מפלה זה הוא שהוליד בהמשך את ש"ס (!!!). לאורך הפרק מרואיינים תלמידים שלמדו בבתי ספר של האליטה הציונית דתית, כמו תיכון צייטלין בתל אביב, הידוע לשמצה כבית ספר שהנדס סגרגציה בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות.

מפרק זה עולה הזהות המסורתית, העגולה והגמישה, זו היכולה להכיל סתירות, שהיא זהות של מזרחים, המתוארת בהרחבה בספרו

החשוב של מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים". זהות גמישה זו בולטת ביתר שאת לעומת תודעת השבר הקיומית-אמונית הטראגית של הדתל"ש האשכנזי, המביט על העולם בשני מונחים בלבד: שחור או לבן. דוגמאות לזהות האמונית הגמישה העולה בספר מוצגות במקרים הרבים אשר בהם ילדים מזרחים ומשפחותיהם אינם חווים פיצול משפחתי כאשר הם מבצעים שינוי באורח חייהם הדתי. התפיסה הדתית המזרחית אינה תפיסה בינארית של שחור או לבן, אלא תפיסה של רצף וכך מניחה במרכז את שלמות המשפחה והיחסים באופן שקודם לציווי הדתי. עולה מכך שאם אתה מזרחי בציונות הדתית (או בכלל) אתה לא יכול ממש להיות דתל"ש כי גם מעולם לא היית ממש "דתי", במובן המודרני של המילה. במילים אחרות, זה לא שמסורתיים (שם קוד נוסף למזרחים) "מעגלים פינות", אלא זה הרעיון הפילוסופי באמונה המזרחית, לפיה אין כלל פינות לעגל, כי העולם הוא בכלל עגול, ויש "למסור אמונה" ולא לדווח אותה בצורה פרוטוקולית ומשעממת.

אם לשים את האצבע על הנקודה המרכזית – פרק זה מדגיש את השיח הכפול, האליטיסטי ואף הצבוע בחברה הציונית דתית והוא הפער הבלתי נתפס בין שיח אהבת ישראל לבין המציאות הגזענית בשטח כלפי מזרחים. רוצה לומר, הפער בין ההתהדרות והדיבורים על ממלכתיות ותיקון חברתי של כלל עם ישראל לבין ביסוס המסלולים הנפרדים. מעניין לחשוב, האם קוד התנהגות זה של "אחד בפה ואחד בלב" מייצג יחס כולל של הציונות הדתית לכל מי שלא חושב ומפרש כמוהם, שלא מתנהג כמוהם או שלא נראה כמוהם. בנוסף לזאת, ייתכן והציונות הדתית היא אמנם גזענית ושחצנית, אך עדיין ישנם רבנים גדולים שהם מזרחיים במוצאם (הרב גיגי שהוא ראש ישיבת הר עציון, הרב סבתו במעלה אדומים, ועוד כהנה וכהנה), אבל רבנים אלו בסופו של דבר אינם מזרחיים בתורתם. וזו הנקודה המרכזית, שכן הציונות הדתית אולי כלל אינה מסוגלת להכיל אלטרנטיבות לגישה האשכנזית של תורתה. ניתן לסבור שדבר זה מעיד בעיקר על חולשתה הפנימית והדיאלקטית, זו המוסתרת תחת סיסמאות מעוורות של "אהבת ישראל".

בפרק החותם של הספר, השישי במספר, מדברת המחברת עם יוצרים מתחום הקולנוע והאומנויות: יוסי סידר, אורי אורבך ודרור פוייר המפורסמים, אודות היצירה המרתקת אשר יצאה מהציונות הדתית. הם משוחחים על בית ספר לקולנוע מעלה, ועל האופן בו הייצוג של הדתיים מתעצב ומשתנה תמידית על ידי יוצרים דתיים, דתל"שים וחילונים ובו ייצוג חדש זה פועל בהיזון חוזר מול תופעת הדתל"שים. בעבר, יוצג הדתי כחנון גלותי (כמו הדמות יפת ב"קומדי סטור" או יניב בנבניסטי בסדרה "שוטטות") והיום הוא מיוצג יותר בתור "גבר גבר" עם מיניות קרבית וכובשת אך עדיין עם רגישות, ביישנות, דרכי נועם וצניעות. כלומר, כבר ביצירות עכשוויות הגבר הדתי מגולם באופן מורכב יותר, למשל בדמויות גיבור בסרט ההסדר, או בסדרה סרוגים. כאמור, זהו פרק שעוסק בעיקר בסימבוליקה, בייצוג ובהימצאות ב"חברה הישראלית", נוכחות שעדיין לא אמרה את מילתה האחרונה מאחר ומילותיה עדיין מתהוות. הפרק המעניין מסתיים בשיחה פרועה ומבדרת למדיי עם הבלוגר וכותב הנאומים הדתל"ש דרור פויר על יחסו המורכב לאלוקים ועל "כפירה כעניין רציני".

יושבים על הגדר

הדתל"שים הם היבריד, יצור כלאיים, הנמצא בין שני עולמות ומורכב משניהם, אך גם לא נמצא באף מקום. זו ההזדמנות הנקרית בספר – הוא מצביע על כך שיצורים אלה ממציאים זהות חדשה היכולה להכיל סתירות ושינוי. ייתכן שאולריך בק, בביקורתו את הפוסט מודרניזם, יכול היה לכנות זהות זו כאחד המקרים של המודרניות השנייה, זו היכולה להכיל סתירות וניגודים ואינה בנויה כקוד בינארי. אם להוסיף גם מושגים מהגותו של זיגמונט באומן, ניתן יהיה לכנות תופעה זו כמופע פרטי של המודרניות הנזילה, כלומר הגמישה, הרפלקסיבית, האקלקטית והרציפה.

 בהרחבה, ניתן לשער שזוהי גם הנקודה של החברה בישראל בה נמצאים כולנו; המקום ללא מקום, הזהות הסתורה והלא ברורה אך הגמישה מאוד, אולי כפי שמתאר גד יאיר בספרו "צופן הישראליות". למרות זאת, מסקנה נוספת עולה מהספר והיא שהדתל"שיות הינה זהות מובחנת ולא רק תהליך, גשר או דרך. כלומר, זהות זו הינה זהות מוגדרת למדיי, נעדרת אומנם מהשנתונים הסטטיסטיים, אך במקביל משובצת בגמישויות רבות ובגבולות חכמים וזמינים, דבר שמזכיר את מרחבי הזהות הגמישים של המסורתיים המזרחים ומעלה מחשבות על שיתופי פעולה אפשריים.

ביכולתו של הספר, דרך למידת הקוד החברתי של הדתיים לשעבר, להרחיב את הדיון עם האוכלוסייה הציונית דתית עצמה, כמו גם עם "חברת היעד", החברה "החילונית" בישראל. באופן זה ניתן להרחיב את המבט אודות תופעות חברתיות רבות בישראל, למשל המספר הגדל והולך של דתיים סרוגים בצבא, האליטיזם הציוני-דתי הקשור בעבותות להובלת מפעל ההתנחלויות המשגשג וההגחה של דמויות דתיות ודתל"שיות  המציעות לנו זהויות גבריות ונשיות חדשות (או הרחבה של זהויות קיימות) המרתקות אותנו למרקעי הטלוויזיה, בלי תמיד לדעת מדוע. הימצאותו של ספר זה במדפי החנויות, כך נקווה, מהווה חלק ממגמה ספרותית המתרחבת והולכת מתוככי המעטפת המורכבת של הציונות הדתית, המאפשרת את הגמשת הדיון אודות הישראליות וגבולותיה המדומיינים. וכמובן, עולה גם השאלה מהן חילוניות ודתיות בעידנים המודרניים המאוחרים? כלומר הנזילים, הרפלקסיביים והאקלקטיים.