מה יפה הוא עולם ללא אינטרסים כלכליים של כלי תקשורת, בו עיתון קטן בשם "פקפוק" יכול להכין כתבה עניינית על עיתון אחר, קטן מעט פחות, בשם "פי האתון".

פי האתון הוא עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, שהוקם ב-1958. בניגוד לעיתונים רבים אחרים, פי האתון משנה את אופיו בתדירות גבוהה יחסית, כאשר זו לרוב נקבעת לפי העורך הראשי, הקובע את הטון והאג'נדה של העיתון. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, נכנס אייל וויס – סטודנט למשפטים ולהיסטוריה באוניברסיטה – לתפקיד העורך ראשי. מאז, הושמעה ביקורת רבה מצד הסטודנטים, לפיה העיתון הפך למוטה פוליטית. בכל גיליון מתחילת כהונתו של וייס, מפורסמות במדור "סטודנטים כותבים" תגובות נזעמות על הטייתו הפוליטית של העיתון, ובעמוד הפייסבוק של העיתון מופיעות תגובות אף חריפות יותר. על קיר מודעות ליד כיתות מדעי החברה אף נתלתה מודעת ביקורת על פרסומו של הראיון השנוי במחלוקת של חאלד מחסן, אחד ממשוחררי עסקת שליט. נראה כי השיח על הטייתו הפוליטית של העיתון תופס מקום רב בקרב הסטודנטים.

אם כן, רצינו לבדוק לעומק את נושא הטייתו הפוליטית של פי האתון מנקודת מבטו של העורך, ולהבין בעצם למה משמש העיתון בעיניהם ומה מטרותיו. בבואנו לדון על הטיה פוליטית, חשוב לשאול מהי עיתונות מוטה? האם עיתונות יכולה בכלל להיות אובייקטיבית? האם זה משהו שהיא צריכה לשאוף אליו? בשביל לדון בנושאים אלו, פנינו אל עורכי פי האתון בעבר ובהווה, וניסינו לקבל תשובות. אולי כך, כשניתקל בפעם הבאה בסטנד של פי האתון במסדרונות האוניברסיטה, נבין מאיפה העיתון הוותיק הזה בא, ולאן הוא הולך.

                        • בלב הזירה •

אייל וייס החל את דרכו העיתונאית ככתב בעיתון "במחנה" במסגרת שירותו הצבאי. אחרי שחרורו מצה"ל, החל לעבוד במוסף הכלכלי של עיתון "מעריב". לאחר 3 שנים בעיתון, החליט וייס לקחת הפסקה מעולם התקשורת לטובת לימודים בירושלים ובמקביל הוא משמש כעורך "פי האתון". נפגשתי עם אייל במשרדי פי האתון באוניברסיטה, כדי לקבל ממנו תמונה עדכנית של העיתון במתכונתו הנוכחית.

מהן, לדעתך, המטרות של פי-האתון?

"פי האתון הוא עיתון סטודנטיאלי. אני מנסה לראות אותו כמקומון צעירים ירושלמי, ולאו דווקא כעיתון פנים אוניברסיטאי, אבל אני לפעמים חוטא בזה. אני מודה שמטבע הדברים, בגלל שכולנו כאן באוניברסיטה, אז גם התכנים הרבה פעמים עוסקים בזה. אולי אנחנו קצת מרוכזים מדי באוניברסיטה העברית".

מה לגבי כתבות בנושאים פוליטיים ארציים, כמו הכתבה על ח"כ יריב לוין וגל החקיקה האחרון?
"אני חושב שהנושא של הכתבה עם יריב לוין, כלומר, השיח על המבנה הדמוקרטי, על בית המשפט העליון, ועל חופש הביטוי, זה שיח שבוודאי מעסיק את כל מי שחי פה, ורלוונטי לסטודנטים בירושלים. כמובן שזה נושא שהעסיק גם את כל החברה לכן אני חושב שזה היה נושא שראוי לדון בו". ותה כתבה על ח"כ לוין, שזכתה לכותרת בפונט אדום וגדול: "לשון האש", אף קיבלה את התייחסותו של אחד מעורכי המגזין במאמר המערכת, בו נכתב כי "לטענות אלה (של לוין) אין אחיזה במציאות המשפטית בישראל".

למרות שלא אתה כתבת את הכתבה, אתה חושב שהייתה אג'נדה שיפוטית מאחורי כתיבתה?

"אני לא בטוח שהייתה אמירה שגל החקיקה הוא שלילי. האמירה הייתה שיש שיח וביקורת על גל החקיקה, שהושמעה גם מעל דפי העיתון במאמרי דעה, וכדי להרחיב את הדיון אז בוא נלך אל האדם שעומד מאחורי אותה חקיקה, ונשמע מה יש לו להגיד. היה ניסיון להגיע לאיזשהו דיון קצת יותר מעמיק ולהבין מה עומד מאחורי זה".

האם יש לך איזושהי אמירה פוליטית ברורה שאתה מעוניין להעביר דרך העיתון?

"לא ברמה כזאת. זה לא שאני רוצה להעביר מסרים פוליטיים דרך העיתון, אבל אני חושב שעיתון צריך להיות עם אמירה, לכאן או לכאן. הניסיון כל הזמן לצאת פוליטיקלי קורקט, מאזן, שקול ובאמצע הוא ניסיון שהוא משתק שיח ודיון וביקורת. לא סתם הקלישאה של כלב השמירה. עיתון צריך לבקר ולהביא סוגיות מורכבות, וזה לאו דווקא לכיוון פוליטי כזה או אחר. לחשוף עוולות ולהציג בפני המערכת מעין מראה".

אבל ברור לנו שאפשר לבקר מכאן או מכאן.

"נכון, ואני חושב שעיתון צריך לבקר מכאן או מכאן. עיתון צריך להיות באמירה של לעשות דיון עמוק וביקורתי, גם שזה נוח לעמדה של בעלי התפקידים בעיתון וגם כשזה לא נוח לעמדה שלהם, וזה אתגר. אני לא חושב שעיתון צריך להיות שמאלני או ימני. עיתון צריך להיות חושב ומבקר, ויוצר דיון מעמיק. זה לגבי הכתבות. טורי דעה לעומת זאת, צריכים לשקף את הדעה של מי שכתב אותם, וזה כן המקום שבו התוכן צריך להעביר דעה מסוימת".

אז אתה חושב שפי האתון הוא לא שמאלני או ימני? הוא חושב, מבקר ויוצר דיון מעמיק?

"אני חושב שלשם אני מנסה לשאוף. נכון, יש טענה שהעיתון נוקט עמדה פוליטית שמאלנית, אבל אני באופן אישי נתקלתי גם בלא מעט תגובות של אנשים שתקפו אותי משמאל, ואמרו שבניסיון לאזן אני תוקף את השמאל. אני לא מובל פה מרצון להביא אמת פוליטית אחת. אני מחפש סיפורים מעניינים שנמצאים בסביבה שלנו כצעירים בירושלים ולדון בהם. זה יכול להיות מימין או משמאל. אני מודע לזה שהרבה אנשים חושבים שבסוף אני עושה את זה משמאל, אבל אני חושב שזה הרבה מסגור של העיתון סביב מאמרי הדעה שלו ופחות בחינה של הכתבות עצמן. וכן, במאמרי הדעה אני כותב את הדעה שלי, ואני לא חבר המערכת היחיד שכותב במאמרי הדעה. יש חברי מערכת שמסכימים עם הדעות שלי, ויש כאלו שכותבים דעות שאני מאוד לא מסכים איתן, והבהרתי לכל עורכי המערכת שכל מי רוצה מוזמן לכתוב מאמרי דעה. אני חושב שאם נבחן את העיתון רק על פי הכתבות בו, יהיה הרבה יותר קשה לקבוע שהעיתון נוקט עמדה פוליטית ברורה. כשאתה קורא את מאמר הדעה של העורך ואתה רואה שהעורך כותב דעות שהרבה מאוד אנשים לא מסכימים איתם, אז זה מאוד קל להגיד שכל העיתון הוא כזה. על עמוד אחד של מאמר דעה אני מצליח לפרסם שני עמודים של מכתבי תגובות, ואני כמובן מעודד את התגובות והשיח שנוצר סביב הנושאים הפוליטיים של העיתון. בגיליון 123 (15.11.11) לדוגמא, אפילו התייחסתי במאמר המערכת אל הפניות הרבות של הקוראים, שהעבירו ביקורת על העמדות הפוליטיות שהובאו בעיתון, וכתבתי שהסטודנטים ששלחו את הפניות הללו יצרו שיח ודיון חיוביים".

בנוגע להתמודדות שלכם עם הביקורת: האם הרגשת שהביקורת מופנית אישית אליך, או שהביקורת היא בעיקר כלפי פי האתון כגוף?

"קודם כל אני שמח להגיד שמרבית הביקורת ניסתה להיות עניינית. היו כמה פניות אישיות שקיבלתי, אותן מצאתי לא ענייניות, אישיות ופוגעניות. קיבלתי פניות שהיו על גבול האלימות, והיו מאוד לא נעימות לעין".

איך אתה מחליט אילו תגובות לפרסם בסוף בעיתון?

"אם יש ביקורת על התוכן, אני אפרסם. יש קו מנחה אחד שאומר לי מה לא לפרסם, וזה דברים מסיתים והשמצות אישיות שהן לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. מעבר לזה, כל ביקורת היא לגיטימית ומבורכת, ותראה אור בעיתון. אני מאוד שמח על הפינג-פונג הזה והדיון בין הקוראים לעיתון ובין הקוראים לבין עצמם. זה מה שאני רוצה שהעיתון ייצר – דיון על סוגיות שמעסיקות את כולנו".

 עד כמה האג'נדה של העיתון היא האג'נדה של אייל וייס?

"אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מדפדף בעיתון ולא מסכים עם דברים שכתובים בו, אז כנראה שהאג'נדה של העיתון היא לא האג'נדה של אייל וייס. שוב, אני חושב שהאג'נדה של העיתון היא מטא סיקור ולא סיקור".

בעמוד הפייסבוק של פי האתון, הועלתה טענה לפיה פי-האתון ממומן ע"י אגודת הסטודנטים, וסטודנטים שמשלמים דמי רווחה, כחלק מתומכיו הכספיים של העיתון, דורשים שיציג תמונה פחות חד צדדית. האם זה נכון שכספי הרווחה הולכים למימון העיתון, או שמימון העיתון מגיע רק מפרסומים ומתמיכת החברה הכלכלית של האגודה – סקופוס?

"אני מודה שאני איש תוכן, ולא מתעסק בכלל בהיבטים הכספיים של העיתון. המשכורות של חברי המערכת מגיעות מסקופוס, שמקבלת גם הכנסות מהעיתון. אין לי כל כך איך להתמודד עם הטענה הזאת, כי אני לא מכיר את המספרים וזה לא התחום שלי. אני רק מייצר תכנים לעיתון, ולא מפרסם מודעות".

 ומה הקשר שלך לאגודה?

"אין. אני עובד מבחינה כלכלית מול סקופוס בלבד".

עם זאת, האם האגודה באה אליך בטענות ביחס לתוכן שפורסם?

 "הם באים בטענות בנוגע לתוכן שפורסם בדיוק כמו שכל גוף שאנחנו מסקרים יכול לבוא בטענות".

ואכן נראה, כי העיתון נהנה מחופש פרסום ומחוסר הגבלה מצד האגודה. את השנה פתח וייס במאמר שמבקר את האגודה על כך שלא השביתה את הלימודים לצורך תמיכה במחאה, ויישרה קו עם עופר עיני, יו"ר הסתדרות העובדים, שהחליט לא לשבות. במהלך המשך השנה פרסם פי האתון עוד ביקורות רבות על האגודה. "אני שמח על החופש שניתן לי. ככה זה צריך להיות, אבל זה לא דבר מובן מאליו. מאוד ברור לאגודה וגם לי שהעיתון נהנה מחופש במובן הזה ולאגודה אין אמירה על מה ייכנס לעיתון. הבנתי מעורכי עיתונים סטודנטיאלים אחרים, שלא כולם נהנים מהחופש הזה, וחבל. אני חושב שאם לא היה לי את החופש הזה, לא הייתי נמצא פה".

לסיום, אשמח לשמוע איך זה מרגיש להיות סטודנט בעל יכולת השפעה כה גדולה על השיח באוניברסיטה ובעיר? אחריות כבדה?

"ברור שזו אחריות כבדה. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי, ורוצה לקוות, לאור המוניטין של העיתון, שאני מבצע את המלאכה בצורה טובה ומצדיק את שמו הטוב של העיתון"

                  • היו זמנים •

מוניטין הוא בהחלט דבר שלא חסר לפי האתון, שהרבה גלגולים עברו עליו מראשית ימיו ועד לימינו אנו. עורכים התחלפו, שמות שונו, ויותר מכל, המציאות הישראלית השתנתה. ככה זה כשעיתון צובר ותק של למעלה מחמישה עשורים. נחום ברנע, עיתונאי בכיר עטור פרסים וביניהם חתן פרס ישראל בתחום התקשורת, שעבר בתחנות רבות בתקשורת הישראלית, התחיל את דרכו העיתונאית אי שם בשנות ה60' בעיתון סטודנטים ירושלמי אחד, "ניצוץ" שמו. באותם ימים שונה שמו של פי האתון זמנית, ורק כמה שנים לאחר מכן הוחזר שמו המקורי, אותו אנו מכירים היום, שאותו אגב, הגה לא אחר מאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

"זה מין תחנה העיתון הזה", אומר ברנע. הוא מדבר בנוסטלגיה על ימים בהם הייתה לפי האתון השפעה ארצית רחבה."פי האתון, היסטורית, הייתה לו השפעה בגלל השכבה הזו של הסטודנטים ולוויכוחים באוניברסיטה העברית שהייתה אז בעצם האוניברסיטה היחידה, מלבד הטכניון ואוניברסיטת ת"א שהייתה בחיתוליה. היה לזה השפעה מעבר לגבולות האוניברסיטה". באותם ימים, פי האתון היה מעין חוברת מגזינית שחולקה רק למנויים, והיה משותף לטכניון ולאוניברסיטה העברית. אולם, גיליון אחד של פי האתון כן חולק בחינם, ולתפוצה ארצית רחבה. אותו גיליון, הוא שסיבך את ברנע עם גולדה מאיר, ואף הביא לפיטוריו.

מה אתה זוכר מהמקרה המיתולוגי ההוא?

"סיפור בהחלט משעשע. גולדה בדיוק פרשה אז מתפקידה שרת החוץ, והסטודנטים האפריקאים שהיו אז באוניברסיטה העברית עשו לה אירוע פרידה בבית שלום שברחביה. באותו זמן שגרירנו בגאנה גורש, ואני ניגשתי אליה כשרת חוץ וביקשתי תגובה על האירוע. היא הסתובבה אלי ואמרה: 'אתה אחראי על המאמר על שז"ר!', ואמרתי 'כן, אני אחראי על המאמר'. הוא החליט כנשיא לייסד קרן משפחתית שתטפח את המשפחה שלו כאריסטוקרטיה. אז עשו אירוע של המשפחה ואני הצלחתי לחדור לשם. כתבתי על האירוע הזה כתבה בניצוץ שנקראה 'זלמן יש לו יומולדת'. עשיתי דבר שהיום נחשב לדבר אלמנטארי, אבל אז זה היה פגיעה בקודש הקודשים – אני לעגתי לנשיא המדינה. מילא נשיא המדינה, אבל המאהב לשעבר של גולדה!" הוא צוחק. "למרבה האסון הגיליון הזה נשלח בדואר ל16 אלף סטודנטים. עשינו קידום מכירות, וזה התגלגל לידיה של גולדה והיא רתחה מכעס. אז כשאני הצגתי לה את השאלה באירוע בבית שלום, היא התחילה לצרוח 'הכל שקר! לא היה! איך אפשר לכתוב דברים כאלה על נשיא המדינה!' צרחות איומות. מיקי אלבין, שהיה שם בתור סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, נדחק פנימה וניסה להיכנס לדבריה ואמר: 'כבוד השרה, זה בסדר, פיטרנו אותו'. אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב פיטורין מאגודת הסטודנטים. מאז אני נושא בגאווה את הפיטורים האלו".

האם העיתון היה מזוהה אז עם מחנה פוליטי זה או אחר?

"לא, מה פתאום. הוא היה עצבני, כמו שעיתונים צריכים להיות. כשאני נכנסתי לתפקיד העורך, אנחנו התנהגנו כאילו אנחנו לחלוטין חופשיים מכל השפעה עסקנית של האגודה. הוא לא היה ביטאון של אגודת הסטודנטים אף פעם. לא ראינו את עצמנו ככאלה".

אבל הפיטורים שלך סימנו את העיתון כמוכפף לאגודה?

"כן, אבל אחרי זה העיתון היה ממש חצוף, לא הייתה לו בעיה. לא היו לי אף פעם שום יחסים עם יו"ר התאחדות הסטודנטים".

  העיתון שאף לאובייקטיביות?

"אני לא יודע מה זה אובייקטיביות. אתה מלמד אותי עכשיו שיעור בעיתונות שאני לא מכיר. אני יודע מה זה מקצוענות בעיתונות, אבל לא מה זה אובייקטיביות".

 אז מה זה מקצוענות בעיתונות?

"מקצוענות זה אומר שאם אתה רואה עובדות שלא נוחות לך אתה מפרסם אותם, כי הן עובדות. אם אתה שומע אמירות בעלות עניין שאתה לא מסכים איתם, אתה מפרסם אותן משום שהן ראויות לפרסום. זה דורש מקצוענות וגישה פלורליסטית, אבל מכאן ועד לאשליה שהעין האנושית רואה דברים באופן אובייקטיבי זה מרחק גדול. כל סודה של העיתונות היא סלקציה – איזה עובדות אתה כן מדגיש ואיזה לא. חלק מהדבר הזה הוא הרקע התרבותי שלך, השקפת העולם שלך, זה הכל משפיע. מי שאומר אובייקטיבי, מנסה להונות את הקורא".

                 • למי קראת אובייקטיבי? •

מסתבר שמשבר הייצוג לא פסח גם על עולם העיתונות. בחקר התקשורת מקובל להבחין בין שני סוגים של עיתונאים. "העיתונאי כשומר סף", ו"העיתונאי כפרקליט". עיתונאי הרואה עצמו כ'שומר סף', ייצג את השאיפה לעיתונאות אובייקטיבית, ויעסוק באיסוף המידע והבאתו לקורא במידה האובייקטיבית ביותר, מבלי שעמדתו האישית תהווה גורם. בארה"ב שלאחר מלחמת ויאטנם, התעוררה ביקורת על יכולת העיתונאי לשמור על אובייקטיביות, וכך נוצר מודל נוסף: "העיתונאי כפרקליט", המייצג את השאיפה לעיתונאות ערכית ומחנכת. אם בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה הפסיקו להאמין ביכולת של החוקר להוציא את עצמו מהמחקר, בעולם העיתונות כבר מגנים את עצם הניסיון.

"עיתון בלי אג'נדה או אמירה לא שווה שום דבר", אומרת איריס מושקוביץ', עורכת פי האתון בשנים 2009-2010 וכיום עורכת בדסק החדשות של "ישראל היום. "עיתון חייב להגיד משהו. בחירת הנושאים שמתעסקים בהם, הזווית המסוימת שבה חוקרים אותם, המרואיינים, הכותרת שניתנת – הכל מגיע מאג'נדה מסוימת של העורך. הכותרת חייבת להגיד מי אשם בסיפור. עיתון שלא מייצר אמירה הוא פרווה, הוא לא טוב. אם עיתון הוא לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אז מה מטרתו?".

 מתנהל כיום שיח באוניברסיטה על הטייתו הפוליטית של העיתון, ומושמעת ביקורת על עיסוקו הנרחב בפוליטיקה ארצית. האם גם בתקופתך היה עיסוק בנושאים פוליטיים?

 "אני לא תמיד עשיתי את החיבור הפוליטי כמו שהבנתי שיש היום. עורך שמניח שהכל פוליטי בעולם, מפרש כל דבר ומחבר כל נושא לעניין פוליטי . ואם הוא קיצוני בדעותיו לצד מסוים של המפה – העיתון גם יסקר כל נושא באופן יותר צר. פחות מורכב. מעין שחור לבן כזה".

אז העיתון צריך להיות נייטרלי?

"עיתון לא צריך לענות על הצרכים של כולם. לא צריך להתאים את עצמנו לקוראים. צריך לאתגר אותם. ברור שיש נושאים שהם טאבו, למשל מבחינתי העיתון היה ציוני, אבל עיתון צריך שתהיה לו אמירה".

האם הייתה התנגדות בתקופתך לכיוון שהעיתון נוקט ולעמדותיו?

"כל פעם האשימו אותנו בדעה אחרת, או שמאל או ימין. בגלל שאני במרכז בדעותיי, נתתי מקום לכל מה שנראה לי חשוב. ראיתי חשיבות למשל לפרסם כתבה על הערבים שמתפרעים במעונות, ומאידך גם פרסמנו כתבה על הצעדה לשיח ג'ראח בה השוטרים הרביצו למפגינים. זה כבר עניין של חופש הביטוי שחשוב לי שיידעו מה השוטרים עושים, גם אם אני לא מסכימה פוליטית עם המפגינים. פרסמתי מה שנראה לי עוולה. מה שמטריד אותי וחשוב שסטודנטים יידעו. מה שהנחה אותי זה לא שיהיה איזון אלא מה שבוער בי, ומה שבעיני הסיפור. בדבר המערכת, פרסמתי דברים גם שהיו טיפה יותר ימינה, אבל זה לא התווה את כל העיתון."

אני מניח, אם כך, שיצרת לך כל מיני אויבים באותה תקופה?

"אחרי הכתבה על הערבים במעונות, שברו  לנו סטנד של פי האתון והשליכו הרבה גיליונות לזבל. גם יו"ר האגודה בבצלאל החליטה שהיא מחרימה את העיתון ולא מאפשרת לחלק אותו שם. עיתונאים ערבים בכל הארץ עטו על הסיפור שלטענתם היה גזעני למשל 'אל חייאת' ו'אל מנאר' או החדשות בערבית בערוץ 1 ביקשו מאיתנו הבהרה בנושא. תקופה מפחידה, וזה רק כי עשינו כתבה על רזניק ששרפו שם מזוזות. הטענה הייתה שהכותרת – 'תושבים ברזניק טוענים: חיים פה כמו בכפר ערבי'- היא גזענית. בדיעבד חשבנו שאולי הכותרת עשתה עוול לכתבה שהציגה את הסיפור מבחינה סוציולוגית ולא גזענית. הטענה בכתבה הייתה שהערבים שמגיעים לאוניברסיטה היו צעירים מיד אחרי התיכון 18- 17 ולא היו בוגרים מספיק ולכן הם עושים בלאגן. לא לקחנו את זה לכיוון גזעני. אבל הציטוט הכי קיצוני וסקסי שבלט מבחינתנו שבא מפיו של אחד הסטודנטים היה מה שהוצאנו לכותרת. אני מודה שחששתי בתקופה ההיא ללכת לבד באוניברסיטה".

במהלך שיחותיי עם עורכי פי האתון, בעבר ובהווה, נתקלתי שוב ושוב בטענה שעיתון חייב להיות בעל אג'נדה. עם זאת, אף עורך לא היה מוכן להגיד במפורש כי העיתון נוטה לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. כולם מדברים על אג'נדה של ביקורתיות, נשכנות ועידוד לשיח, אבל האם אין כאן התחמקות מאמירה ברורה? נראה כי כולם רצים להכריז בראשי חוצות שעיתון לא יכול להיות אובייקטיבי מחד, ומאידך טוענים בתוקף כי עיתון לא יכול להיות "שמאלני או ימני". עיתון צריך להיות מעניין, מסכימים כולם, אך האם "מעניין" היא הגדרה אובייקטיבית? מתוך בליל ההצהרות, הסותרות לעיתים, לא הצלחתי להבין מודל אידיאלי אחד של העיתון, מפי אף עורך. כנראה שקשה לכל אדם להכיר בחוסר האובייקטיביות האישית שלו. הסוציולוגיה ניסתה להתמודד עם זה בצורת רפלקסיביות. לעיתונות, אולי יש עוד עבודת בירור עצמי לעשות בנידון. בינתיים, אובייקטיבי או לא, פי האתון ממשיך לספק כתבות ביקורתיות ללא חשש או תלות באף אחד, וכתבות אלו ממשיכות לייצר סערות בשיח המתחולל באוניברסיטה. וסערות, כידוע, הן עסק מעניין ללא ספק.