רציתי לשאול אותך, פרופ'…

במדור הנוכחי של "רציתי לשאול אותך, פרופ'…" יש לנו הכבוד לראיין את פרופ' דון הנדלמן, אנתרופולוג בעל תחומי עניין רבים ומגוונים: החל בפיתוח גישה ייחודית לטקסים, דרך העקרונות המארגנים של הביורוקרטיה הישראלית ומבנה האינטראקציה הסימבולית, ועד ניסיונות לאנתרופולוגיה של המיתולוגיה ההודית והסינית. להלן מובא הריאיון שקיימנו בביתו של הנדלמן באחד הבקרים של חורף 2012:

איזו אנתרופולוגיה למדת בקנדה בתואר הראשון?  מה היו הגישות המרכזיות העיקריות ששלטו אז?

אנחנו חוזרים לתחילת שנות השישים. היו שני זרמים –האחת הייתה האנתרופולוגיה החברתית האנגלית והשנייה הייתה האנתרופולוגיה התרבותית האמריקאית. המחלקה הייתה באוניברסיטת מקג'יל לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה.באותה תקופה רוב המחלקות היו ביחד.

היו שם ארבעה אנתרופולוגים. רוב המחלקות היו משולבות – ורק במחלקות הגדולות בארצות הברית היו הדיסציפלינות בנפרד – בהיסטוריה של האנתרופולוגיה התרבותית גם הקימו מחלקות: פרנץ בואז הקים מחלקה נפרדת, המחלקה לאנתרופולוגיה בברקלי גם הייתה בנפרד.

באנגליה באותה תקופה הייתה האנתרופולוגיה החברתית ותיקה יותר מהסוציולוגיה. המחלקות שם היו מחלקות לאנתרופולוגיה או לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה יחד. בקנדה רוב המחלקות אז היו לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כיוון שקנדה הייתה פרובינציה של האימפריה הבריטית הייתה נטייה חזקה יותר לאנתרופולוגיה תרבותית.

ספר על מחקר התזה שלך בתואר השני.

חקרתי ארגונים וולונטאריים של מהגרים מהאיים הקריביים. זאת הייתה תחילת התזוזה הזאת, זה היה חשוב מאוד לאיים שכן המהגרים האלה תמיד שלחו כסף למשפחות שלהם באיים.באיים היו חברות עניות מאוד. פרסמתי מאמר אחד על התוצאות,ולא היה שום דבר מיוחד. זאת הייתה התחלה. הדרישה לעבודת תזה הייתה עבודת שדה של ארבעה חודשים. המנחה שלי, ריצ'רד סלסברי, היה במקור בריטי, ואני קיבלתי על עצמי בעיקר את הגישה שלו.הוא גם הכניס אותי לספרות של ארוין גופמן, שהשפיעה עליי מאוד. פחות בתקופה ההיא, אבל זה השפיע עליי מאוחר יותר. האמת,זה לא היה מחקר מעניין. לא הצלחתי למצוא את הידיים ואת הרגליים שלי. הגישה שלי הייתה בעיקר ארגונית, לאתר  מנהיגות בארגונים האלה – כיצד מנהיג מצליח להוביל, איך מנהיג הצליח לאחד את הארגון ולאחות שברים בתוכו.זה עיסוק שבעשרים השנים האחרונות חוזר. עד אז הוא ננטש לטובת לימודי הפסיכולוגיה.באותה תקופה הדגשים בלימודי הארגון לא היו יישומיים. אני חושב שהעניין המחודש בתחום מגיע יחד עם האפשרות למצוא עבודה כיועץ ארגוני.

אחרי התואר השני נסעת ללמוד במנצ'סטר?

לא בדיוק. נסעתי קודם לפירטסברג, לכתוב דוקטורט, שם סיימתי את התכנית של לימודי הדוקטורט בלי לכתוב דוקטורט. בפירטסברג פגשתי ברצינות את הגישות האמריקאיות של האנתרופולוגיה התרבותית. היתרון שם הוא שהייתה קבוצה גדולה של סטודנטים,ויכולנו ללמוד זה מזה, מהאינטראקציה בינינו. למדתי פחות מאנשי הסגל. במנצ'סטר למדתי מדוקטורנטים אחרים. אנשי הסגל האמריקאים היו רגישים מאוד לתדמיות שלהם. הם לא היו מקבלים ביקורת בקלות. הם לא אהבו את זה. 

משם נסעתי למנצ'סטר.באותה תקופה היה קשה לדוקטורנטים לא אמריקאים למצוא כסף לעבודת שדה בארצות הברית.כששמעתי שיש במנצ'סטר תכנית לעבודת שדה בישראל, הגעתי לשם, ומשם התגלגלתי לארץ.

חשבת על להגיע לישראל לפני שהגעת לתכנית במנצ'סטר?

לא. בכלל לא. במנצ'סטר היה הרגל כזה שבסוף כל סמסטר היו מקיימים שבוע של סמינרים – מהבוקר עד אחר הצהריים. היו מזמינים דוקטורנטים שגמרו עבודת שדה,פרופסורים מבחוץ ואנשי סגל מהמחלקה. הסגנון שמקס גלקמן הביא למנצ'סטר היה ממש "תן וקח". היה צפוי ממשתתפים לדבר, אנשים היו יכולים להתערב בהרצאה ובעיקר לשאול שאלות. 

באותה תקופה אנתרופולוגיה הייתה מקצוע שבו עוסקים מעט אנשים יחסית –כמעט כל האנשים היו בתוך אוניברסיטאות, ומעט היו במוזיאונים. אנשים הכירו זה את זה. הרבה מהם הגיעו לאנתרופולוגיה אחרי שעבדו בכל מיני מקצועות מחוץ לאוניברסיטאות, וכשבאו ללמוד כבר היה להם ידע מעשי בעולם.

מעניין. שונה מהמצב שאנחנו מכירים היום, שבו תלמידים ישראלים נוטים ללמוד אנתרופולוגיה לתואר ראשון בגיל צעיר יחסית. לעניין אחר –אילו עוד הבדלים יש בין האקדמיה כפי שאתה מכיר אותה היום ובין האקדמיה בראשית לימודיך?

היום העניין התיאורטי הרבה יותר גדול משהיה בשנות החמישים. דבר זה היה בולט במיוחד במנצ'סטר, כיוון שלקמן המציא את ה-Extended case method, שמשמעותו לעקוב אחרי אותם אנשים בעניינים שלהם למשך זמן. האנתרופולוג היה צריך לסגור את עבודת השדה בהתאם להתפתחויות בשדה. היה אפשר לחזור לאותם אנשים או לאנשים אחרים שבאותה תקופה היו ברשתות החברתיות של האנשים בשדה. הדגש היה על תיאוריה אינדוקטיבית. היום בארצות הברית במחלקות הגדולות לומדים הרבה תיאוריה. כאשר אני נכנסתי לאנתרופולוגיה הגישה הייתה שקודם תדע מה יש בשדה, לפני שאתה בונה תיאוריות. היינו אומרים בצחוק שאנתרופולוגים היו צריכים לעבור מבחנים פסיכולוגיים, כדי שהקוראים ידעו מה הנטייה שלהם לפני שהם קוראים אותם. היה יחס אינטימי יותר בין השדה לחוקר. הגישה הייתה הוליסטית יותר. הרעיון להישאר שנה בשדה היה כדי לעבור את כל העונות. זאת החלטה שרירותית, דווקא כל העונות, אבל בתוך זה מונח הרעיון של חוויה מקיפה. הרעיון היה להרגיש את הריתמוס, לקבל רושם של מהו השלם בשדה.

בניגוד להבנה ההוליסטית של חברה והצורך בשהות ארוכה,שעליה הסברת עכשיו,כשאתה מדבר על טקסים בחלק מהמאמרים שלך אתה מחדד את הצורך בניתוק הטקס מההקשר החברתי שלו.

התחום של טקס הוא תחום גדול באנתרופולוגיה, מפני שטקס הוא קטגוריה ענקית הנמצאת בכל חברה. הנטייה החזקה ביותר באנתרופולוגיה היא לחקור, להבין ולפרש את האירוע דרך קונטקסט רחב יותר. הטענה שלי שיש מעט מדי עיסוק במה שיש בתוך הטקס עצמו. האם מה שיש בתוך הטקס עצמו יכול ללמד אותנו משהו על ארגון האירוע, משהו שיכול להיות עצמאי מהקונטקסט המקיף והרחב, ואם כך אנחנו צריכים לחשוב על אירוע כתופעה חברתית ותרבותית בעלת מידה של עצמאות. לא בניתוק מוחלט. צריך לחדד ולבחון מה שייך לתחום של האירוע ומה שייך לחוץ.

ההשפעה של פוקו ושל אחרים על האנתרופולוגיה הפכה את ההתבוננות בטקס לחיפוש אחר ייצוג של קונפליקטים הקיימים בחברה. אנשים חשבו שאם מבינים כל מיני עניינים פוליטיים שמתבטאים בטקס, אין צורך להמשיך לחקור.בספר "Models and Mirrors"טענתי שיש לזרוק את כל המושג טקס ולהתחיל לבנות אותו מחדש. למעשה, אין כל בסיס משותף למה שאנחנו קוראים טקס. אולי נוח להביא אותם יחד, כי כביכול יש בסיס כלשהו, אבל הבסיס הזה לא קיים.

כיום הפסקתי לנסות לזרוק את המושג טקס, מפני שלא קיבלו את הרעיון הזה, אבל אני עדיין חושב שזה המצב. אני לא חושב שיש אפשרות להתפתחות רצינית אם ממשיכים לראות בטקס ראי של תרבות בצורה רחבה. הייתי אומר את זה על יותר מהטקס,על אירועים רחבים יותר. כך התייחסתי לטקסים של מדינת ישראל. אין שום דובר משותף בין פסטיבל סירימנו הנערך בדרום הודו לכבוד האלה Pyddithallamma לטקסי יום העצמאות ויום הזיכרון בישראל. פשוט אין. רק אם אנחנו אומרים שלכל בני האנוש יש את הצורך להיות ביחד ולעשות משהו יחד וכן הלאה,אפשר לדבר על בסיס רחב של טקס.

האם אפשר לומר שטקס במובן הכי אוניברסאלי שלו גם מחולל שינוי?כלומר,רגע לפני הטקס היינו במצב אחד, ולאחריו אנחנו במצב אחר. ניקח לדוגמה את יום העצמאות – זה יום הולדת למדינה – גדלנו בשנה ו"משהו" השתנה.

עדנה לומסקי פדר חקרה טקסי סיום של תיכונים, והיא טענה שהיו שינויים בסוג ההצגות. היו שירים חדשים והכניסו ריקוד חדש, ולטענתה הדבר משקף שינוי מהותי בטקסים האלה בהשוואה בין תקופה לתקופה. כמו כן היא טענה שהדבר משקף שינויים בחברה היהודית. אבל מה עם ההיגיון של ארגון– האם משהו השתנה? האם יש משהו דומה יותר לסדרה של דגשים שאפשר לשים על משהו אבל בעצם כל הנטייה הארגונית של הטקס נשארה אותו דבר. האם משהו השתנה באופן מהותי? היא טענה שמפני שהיא הסתכלה מנקודת מבט כוללת יותר על הטקס היא ראתה שינויים בחברה. אבל בטקס בתור טקס, האם היו שינויים מהותיים? אז לפני שנים, לפי דעתי, לא היה שום שינוי מהותי. זה לא רחוק מטקס יום העצמאות, גם שם אין שינוי מהותי.

הדבר המעניין ביותר במחקר על טקסי יום העצמאות ויום הזיכרון הוא הקצב בין שלושת הימים. אם מדברים על הקונטקסט המקיף יותר, המעבר מיום השואה ליום הזכרון ומיום הזכרון ליום העצמאות והיחס של שלושתם לפסח. חוסר היכולת או חוסר הרצון של מייסדי מדינת ישראל ושל אלה שהציעו את הטקסים האלה –אף שהם טענו שהם רוצים לשבור תבניות,ואת הדתית במיוחד, הם לא שברו שום תבנית. אפילו השינויים שהכניסו הסוציאליסטים בחגים השונים שמרו על היגיון פנימי דומה לזה הדתי,ורק שינו את התוכן. הם טענו שאם הם מציגים תוכן אחר זה מספיק. אבל זה לא. ההיגיון הפנימי של כל החגים האלה דומה לזה של פסח שמוביל מעבדות לחרות, משבר לתיקונו וכו'. גם ההגדות של הקיבוצים שמרו על ההגיון הדתי. ולכן, היה כל כך קל לדת לחזור אל תוך הטכסים האלה הן בקיבוצים והן במקומות אחרים.

כמי שחקר את הדת ההודית יחד עם דוד שולמן,מה אתה חושב על מחקרים משולבים אינטר-דיסציפלינאריים?

כשאדם מתחיל ללמוד, אם הוא לא מכיר גבולות ומציב גבולות לעצמו, הוא יכול לאבד את עצמו. לתלמידי דוקטורט יש נטייה לרצות לעסוק בנושאים גדולים מדי. צריך להתחיל במשהו שאפשר לפקח עליו. כשאדם הופך לבעל ניסיון רחב יותר, הוא יכול להרשות לעצמו לחרוג, אבל לא כולם רוצים. יש משהו נוח בלשמור על התחום, שכן כל אחד חי מהכבוד שהוא מקבל בתחומו. רוב החוקרים, לפי דעתי, לא רוצים לטשטש גבולות.האקדמיה מתקיימת על סמך החומות בין הדיסציפלינות –ולכן, לדוגמה, אנשי אקדמיה היום שונאים ניו אייג'. אחת הסיבות היא שאנשי הניו אייג' לא נכנסים עמוק לשום דבר. לוקחים קצת מכל דבר ועושים את הסינתזות שלהם בניגוד מוחלט למחשבה העיקרית של האקדמיה– העומק. אני לא נגד הטשטוש, אבל צריך לדעת איך לנווט בתוך הים הענקי הזה שנפתח.

כמדעני החברה, כל דבר הוא תופעה תרבותית בעבורנו. כל דבר יעניין אותנו מנקודת מבט שונה ממדעי הרוח. לא נשתמש במתודולוגיות של מדעי הרוח,אלא נבקש לעסוק בהיבטים החברתיים או התרבותיים שעולים מהטקסט. נשמח אם תספר לנו מעט על העבודה המשותפת עם דוד שולמן.

העבודה עם דוד שולמן הייתה מזל גדול.כל זוג הוא בפני עצמו כמו זוג נשוי. לכל זוג יש זוגיות שונה. אצלנו זה היה דיבור. דיברנו שנים. חלוקת העבודה הייתה כזאת שהוא הביא את השפות ואת הידע בטקסטים.כשהתחלתי בענייני הודו לא ידעתי שום דבר, והייתי די מבוגר. למדתי לבד והיה לי את דוד שיתקן אותי.אני לא איש טקסטים. הוא כן. הוא מישהו מיוחד. הוא פתח את הטקסטים לפני כך שאני יכולתי להביא את סוגי המבט שלי לטקסטים האלה. מצאנו משהו שאף אחד אחר בתחום הענקי של לימודי הודו לא מצא. בתור סטודנט חשוב ללמוד את העקרונות של דיסציפלינה, אבל לדעתי המגבלות בתוך זה יכולות להיות יותר מדי לוחצות אם לאורך החיים הדיסציפלינאריים של האדם הוא נשאר ככה. רוב האנתרופולוגים שאני מכיר פועלים כך וזה יפה. אבל כמה מהם היו יכולים לעשות יותר אם הם היו יכולים לשחרר קצת את הגבולות.

מעניין מאוד לראות את המתח בין מה שאפשר למצוא בעבודות המוקדמות שלך, שנוגעות בגופמן ובאינטראקציה הסימבולית,ובין העבודות המאוחרות שלך, שעוסקות בהיגיון הביורוקרטי ובטענה שלכל אינטראקציה יש גם מבנה.

גופמן הוא הרבה יותר קרוב בתפיסה שלו למחשבה שכל אחד באינטראקציה מתחיל בתור אינדיבידואל ומסיים בתור אינדיבידואל. האינטראקציה בשבילו היא מין משא ומתן בין אנשים. כשאני התחלתי להתעסק בזה, הרעיון בא מגופמן, אבל הוא לא היה חותם על זה. כל הספרים של גופמן היו בעיקר על האינדיבידואל. המבנה בנוי דרך איסוף. בספר מאוחר יותר שלו, Frame Analysis, הוא מדבר על שכבות, והפריים מוסיף דרך החוויות של הפרט או של המצב החברתי בעולם עוד שכבה, אבל השכבות נפרדות. יש מעט אינטראקציות בין השכבות. אני הבנתי את זה כהמשך של העיסוק שלו באינדיבידואל. בחברה (בעיקר האמריקאית) האינדיבידואל במרכז העניינים, לכן הספרים שלו הצליחו מאוד. הפיתוח שלי של רעיון המפגש היא אחר מאד מזה של גופמן. כאשר שניים או יותר נפגשים הם מתחילים ליצור מבנה שעולה מתוך האינטראקציה, והמבנה הזה גם מארגן את האינטראקציה עצמה. לכן, שוב אי אפשר לבחון את התרומה הייחודית של כל פרט ופרט באינטראקציה. ההתפתחות של רעיון הגיבוש בחברה הישראלית היה ניסיון לטעון דבר דומה, כלומר, שמה שיצא מהאינטראקציה מגיע אל מעבר לתרומתו של פרט זה או אחר, הגיבוש יוצר קבוצה מבלי לדעת איך הם הגיעו למצב הזה.

איך אתה רואה את עתיד האינטראקציה הסימבולית? האינטראקציה כבר מזמן אינה מתוחמת בגבולות של זמן ומקום, וחלק משמעותי ממנה מתווך באמצעות מכונות.

בשנים האחרונות התעניינתי מאוד בכל הנושא של המשחק. בחמש עשרה השנים האחרונות חלק ניכר מהמחקר על המשחק עבר למחשב ועזב את האינטראקציה הלא מתווכת בין אנשים. משחקי מחשב – אינטראקציה וירטואלית בין המִשחק למְשחק – זה ממלא יותר ויותר שטח. כאשר הפוטנציות הופכות לאקטואליות, אנחנו קיימים יותר בעולם של וירטואליות כמציאות מאשר בעולם של וירטואליות כדמיון. לא ממש ריאלי. אם אנחנו מדברים בשפה של פוטנציה יותר משפה של האפשרי, יש הבדל גדול. האפשרי מתייחס ללא אפשרי. לפוטנציה אין גבולות. כל העולם הזה של פיננסים ומשחקי וידיאו. הפוטנציות הענקיות מתחילות להופיע באקטואליות, ואף אחד לא יודע איפה יכול להיות הסוף של זה. האם יש עולם אפשרי בתוך זה– אנחנו לא יודעים. דבר דומה קורה בעולם הפיננסי, כאשר המהירות של פעולות נמדדת בשינוי של ננו-שניות.

אתה יכול לספר לנו מעט על המתודולוגיה שלך?

מעולם לא יצאתי לשדה עם רעיון. לא ידעתי מה אני הולך לחקור.את הדברים המעניינים מצאתי בשדה. משהו בשדה הדליק אותי. זה נכון בנוגע לביורוקרטיה בישראל. לטקסים בהר הרצל הלכתי עם אשתי ז"ל, לאה שמגר-הנדלמן, והיה ברור לי מיד העניין האקולוגי המקומי. מי ששם לב לפרטים הקטנים מוצא חתיכות זהב. לא תמיד, אבל כאן ושם. מפני שהם נמצאים. בשביל אנתרופולוג, עבודת שדה נועדה כדי לחדד את התחושות. לשים לב לדברים הקטנים הוא הדבר הגדול בעבודה.

האנתרופולוג, בעיניי, אם הוא שווה משהו הוא לא צריך לבלות את כל החיים שלו באמפיריציזם, אלא גם לשחק בתיאוריה. לסוציולוגים יש הרבה שטח לשחק בו– אנתרופולוגיה קיימת על סמך יחידות שקיימות באופן כביכול "טבעי" בעולם החברתי. זאת הסיבה שאנתרופולוגים התחילו לחקור חברות, אף שבמציאות חברות אלו לא היו לגמרי נפרדות. רק מיעוט של סוציולוגים קיבלו את הגישה של עבודת השדה לפי אסכולת שיקגו ובתוכה האינטראקציה הסימבולית. סוציולוגים נוטים לחתוך את הטבעיות של חברה כדי ליצור קטגוריות של משתנים כדי להביא אותם יחד. הם לא תלויים במה שאנשים יצרו ויוצרים. הם יכולים לאפשר להם להיות תלויים בזה. לדעתי זה יותר נכון כאשר יש יותר דגש על מתודולוגיה.

מה אתה חושב על ההחלטה שהתקבלה לפני שנתיים באגודה האנתרופולוגית האמריקאית להוציא את המילה "מדע" מהגדרתה של האנתרופולוגיה כדיסציפלינה?

יש עדיין מחלקות שמתמקדות בארבעת התחומים. אבל הרוב לא. יש מחלקות שנפרדו כיוון שהאנתרופולוגיה הפיזית הפכה לאנתרופולוגיה ביולוגית וקיבלה תנופה מהמדע הביולוגי הגנטי, למשל המחלקה בסטנפורד. ראיית האנתרופולוגיה כמדע במובן של המדעים המדויקים מעולם לא הייתה באנתרופולוגיה תרבותית. לפעמים היה דגש על השוואה בין תרבויות. הייתה תקופה בהארוורד שהקימו מחלקה מעורבבת מפסיכולוגיה, מדעי המדינה וסוציולוגיה, אבל זה דבר נפרד. אני לא רואה את הוצאת האנתרופולוגיה מה"מדע" כדבר רציני, שכן בלאו-הכי זה משקף את רוב הכיוונים באנתרופולוגיה התרבותית.

איך אתה רואה את העתיד של האנתרופולוגיה הישראלית, אם בכלל?

יש היבט אחר שלא דיברנו עליו בכלל,והוא שחשוב להבין את המיקום של האנתרופולוגיה האמריקאית בעולם. הרבה אוניברסיטאות ומחלקות לאנתרופולוגיה, הרבה משאבים לתלמידים, כמעט כל המוציאים לאור העיקריים – הם בארצות הברית. הכוכבים באנתרופולוגיה הם אמריקאים. אם הם לא אמריקאים, אז הם נקנו על ידי האוניברסיטאות העשירות. התופעה הזאת החלה לאחר מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה גרמניה הייתה מרכז הכובד האינטלקטואלי העולמי.מאז,ארצות הברית קיבלה את הבכורה. כל כתבי העת הנחשבים הם אמריקאיים. מה זה אומר על סוג האנתרופולוגיה של חברי הסגל והתלמידים. הם פונים לאמריקה, שהיא מרכז העולם. הכול הופך פרובינציה ביחס לארצות הברית. השמש זורחת מאמריקה וכולנו משתחווים לה. בפרובינציה לא מקדישים זמן ומאמץ לחשוב איך אנתרופולוגיה ישראלית הייתה נראית לו הייתה מתייחסת בראש ובראשונה לעניינים ישראליים. אני מחבר את זה לעניין של הידע של השכל הישר התרבותי. צריך לשבור כלים כדי לעשות את זה. האנתרופולוגיה, כמו שהצגתי, לא מתפתחת כאן. ואם זה לא יתפתח כאן, נמשיך לדבר על האנתרופולוגיה הישראלית כפרובינציה של האנתרופולוגיה האמריקאית. לא יהיה לזה ערך עצמי. זה יתקיים כי המוסדות קיימים.

כאשר האנתרופולוגיה התחילה בישראל, רוב האנתרופולוגים עשו את עבודת השדה שלהם בחו"ל – שזה תואם את האתוס האנתרופולוגי באותה תקופה. לחקור את הזר. ומזה מגיע סוג הידע שאי אפשר לקבל כאשר אתה חוקר את החברה שלך, גם כאשר התופעה המסוימת זרה לך. הייתה טענה של גלקמן שרכילות עוברת בין שווים ולא בתוך ההיררכיה. שווים מוכנים להעביר רכילות. אם אתה לא יודע רכילות, אתה לא תקבל רכילות. אתה נכנס לחברה חדשה לגמרי. עד שתלמד על מה שקורה, אין לך מה לבקש מהם.

מה שקרה בחברה הישראלית הוא שהייתה התנועה פנימה. עם הגל הרפלקסיבי לבדוק בתוכנו, היוזמה לאנתרופולוגיה הגיעה מהדיסציפלינה. פירוש הדבר היה לחקור את אותה החברה שממנה באים. מה שקרה אז, והרושם שלי הוא שזה לא נוח לאנשי מקצוע – לא נוח לאנשי מקצוע לחקור ריבוד ואתניות, נוח להם להתווכח בתוך פרמטרים מסוימים שיש הבדלים ניכרים בתוך זה. לא נוח להם לחקור גזענות – לאנשים יש ידע של השכל הישר שמשותף לאנשים אלה. הם לא חוקרים את זה– הם מקבלים את זה כמובן מאליו. בחברה זרה האנתרופולוג צריך להתחיל מההתחלה, לא להניח שם דבר כמובן מאליו. לעומת זאת, אם האנתרופולוג חוקר משהו בחברה שלו, הוא משתמש במובן מאליו שלו ולא מאתגר אותו, אז חסר במחקר משהו בסיסי.

אתה יכול לתת דוגמה?

אם אני שואל אנתרופולוגים בישראל, למה אתם לא חוקרים גזענות, למה אתם לא מתעסקים בריבוד מתוך היבטים אתניים, הם מתחילים להתחמק. אחד החסרונות הענקיים של גלקמן במפעל לחקר החברה הישראלית היה הנחת היסוד שטוב שמדינת ישראל קיימת, ושזה דבר טוב שהכניסו את כל העולים מכל המדינות השונות למדינה אחת. ההנחה הזאת הובילה למחשבה שגם אם יש ריבים גדולים, הכול טוב ברמה הכללית, ושהמגמה חיובית. בסוף הכול יוביל לאחדות. הנטייה האנתרופולוגית היום היא לקבל את ההנחות האלה, ולא לחקור איך זה מובנה על ידי המוסדות והארגונים החברתיים.                                            

 *******************                                                                                                                                                                                                                                                     המעוניין להעמיק בעבודתו של הנדלמן מוזמן לעיין במבחר מאמרים שלו הזמינים באתר academia.edu