יצחק דב ברקוביץ' נולד ברוסיה בשנת 1885 ועלה לישראל בשנת 1928. ברקוביץ' עסק מגיל צעיר בכתיבה, בתרגום ובעריכה של כתבי עת. בין היתר גם תרגם וערך הצגות לתיאטרון הבימה. בכתיבתו התרכז בעיקר בסיפורים קצרים, וחלקם נלמדים בבתי ספר התיכוניים בארץ.

הכרתי את ברקוביץ' לפני מספר שנים, ומאז אני נוהגת לקרוא את אוסף סיפוריו. כל פעם אני בוחרת לי אוסף אחר. אך ישנו סיפור מסוים שאני נוהגת לקרוא שוב ושוב –  "תלוש". ה-"תלוש" מספר את קורותיו של הדוקטור וויניק ומשפחתו. וויניק גדל בעיירת עוני, אך כבר בפתיחת הסיפור אנו למדים על המעבר של הדוקטור מהעיירה אל עיר הגימנסיה.

לעיר הגימנסיה לא כל אחד יכול להגיע – היא רחוקה פיזית ורוחנית. לכן נדרש ממנו מאמץ רב כדי להגיע אליה. עליו לפשוט את כל מאפייניו הקודמים, שהגדירו אותו עד כה, ולהיות ,או יותר נכון לנסות להיות, חלק ממנה.

 מחיקה של זהות היא צורך אנושי המתפתח בַּפרט כשהוא מבין שההגדרות של בני המקום שממנו צמח אינן עולות בקנה אחד עם התדמית שהוא מעוניין לייצג מעתה. וויניק אינו רוצה קשר אל שורשיו. הוא אינו רוצה שום קשר אל משפחתו ואל העיירה. עם אחיו שנותרו לחיות שם אינו מתראה, ואת המשפחות שהם הקימו אין הוא מכיר – לא את נשותיהם ולא את אחייניו. כל אלו היו אמורים לבטח את וויניק מפני מגע מ"העולם" שממנו הגיע. חוסר מגע עימם מאפשר לו, לכאורה, להיות מקורב רק לאלו הנושאים סמלי סטטוס "נכונים".

דמותו של דוקטור וויניק מוכרת לנו. שמענו על זרות. הרגשנו זרות. אך וויניק הוא שונה. לכאורה הוא הגיע למחוז חפצו –  חייו החברתיים מלאים במפגשים עם קולגות ועם בעלי מקצוע רבי מעלה; אך בתוכו יש אי-שקט –  הוא לא מוצא את מקומו לא בבית שגדל בו ולא בעיר הגימנסיה שבה הוא מתגורר. וויניק אינו חש סיפוק.

הדיון במושג זרות ומיקומו של הפרט החל להעסיק את הפילוסופים והסוציולוגים כבר לפני אלפי שנים. הסוציולוגים או האנתרופולוגים הקוראים שורות אלו מיד יובלו בקשר אסוציאטיבי כנראה אל גופמן, אל זימל, אל מרקס ואף אל אלבר קאמי. רצוני לטעון שבשדה הסוציולוגי הרצון הוא להבין מה מפעיל את היחיד, מה מיקומו בחברה ובמיוחד לאור השינויים בחברה המודרנית. הספרות הרוסית יכולה לסייע לשדה הסוציולוגי בכניסה לעולם ערכים ותפיסה שונים.

במהלך לימודיי בבית ספר התיכון, חשתי כיצד כל מילה בספרות הרוסית או בשירה הרוסית המתורגמת, מעניקים ביטוי לצדדים באישיותי שאף סופר אחר לא הצליח לבטא. אך כעת, אינני רוצה שתבצעו הליכה השוואתית בין אלו הנערצים על ידיי לבין ההוגים הסוציולוגים. אין זו כוונתי.

כסוציולוגים ואנתרופולוגים, באם נבחר ללמוד מהאופן שבו האינטלקטואלים הרוסים מסתכלים על הפרט, נוכל לאפשר לעצמנו לחקור חברה דרך פריזמה עשירה יותר. מתודולוגיה שתאפשר את קיום ציר אשר סביבו נעים קבוצה, פרט ועולם רגשי יחדיו. בעבורי, ההבדל בין הסוציולוגים המוכרים לנו לבין יצחק דב ברקוביץ', היא יכולתו לתאר עולם רגשי פסיכולוגי, יחד עם מציאות חברתית מעמדית. רגע רגע… אני מעריכה את כתביהם של זימל וגופמן בדיוק כמוכם. הם וקודמיהם, מוכיחים שההליכה ממאקרו למיקרו בסוציולוגיה קיימת ואפשרית. אך עדיין, לקיחת דמות ויצירת עולם מפורט של דיסוננס פנימי וחיבוטי נפש שמורים מבחינתי לסופרים הרוסים. מדוע? כי הם מצליחים ליצור הבנה מעמיקה ואנושית עד כאב של הפרט וסבלו. דוגמה מאלפת לכך היא אנטון צ'יכוב, שכתב את "יגון" במאה ה- 19. שם הוא מתאר ליל חורף רוסי בחייו של יונה העגלון. יונה הוא אדם מבוגר שמניע אנשים ממקום למקום בעגלה שלו. בנו הצעיר נפטר והוא אינו מוצא עם מי לדבר ולפרוק את כאבו. לאחר מספר מפגשים חברתיים עם מספר נוסעים, אנו מבינים שהמרקם החברתי שבו יונה חי לא מאפשר לו לפרוק את העצב הרב בעקבות מות בנו. לבסוף, הוא מוצא את הפורקן בדרך שמזעזעת כל קורא רגיש: אצל סוסתו. היא היחידה המקשיבה לו.

אמירותיי כאן, קושרות אותנו למידת היכולת של מחקר להקיף תופעה. מדע מוגדר כדבר המצליח לתאר תופעה ולהסבירה, כך שאם אדם אחר יבחר לחקור אותה, הוא יגיע לאותן התוצאות. אני מניחה שזו אחת הסיבות שתחומי המחקר שבחרתי לעסוק בהם בחיי, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חוטפים פאגוטים[1]. סוציולוגיה ועוד יותר אנתרופולוגיה טוענות שהאדם הוא ייצור אוניברסאלי ושאפשר להסביר כל התנהגות של פרט על פי חשיפה של הכוחות המפעילים את האדם, הזהים בכל חברה. יש באמירה זו משהו משחרר. הבנה מאחדת של האנושות כולה. אך יש משהו חסר. החוויה האישית שלי בתור ילידת העיר בית שמש, איננה החוויה שחווה סטודנט אחר היושב איתי בכיתה. הוא כנראה לא יבין את ברקוביץ' כמו שאני מבינה אותו. לא כל אדם ״מופעל״ בצורה דומה. זו הגאונות של ברקוביץ'.

זרות היא אחרת. סליחה מראש, סוציולוגים, אדם החי בתוך חברה הוא לא בהכרח חלק מהקולקטיב. לא כל ישראלי (אם קיים בכלל משהו כזה) הוא אותו ישראלי. באדם זר תמיד תקונן התחושה שמשהו חסר. שהוא, האדם שגדל במקום אחד והחליט לעבור למקום אחר, חסר קולקטיב. משהו בו לא נותן לו מנוח. הוא לא שייך לאף מסגרת. אל לנו לשכוח שמטרתו של אדם הוא להיות חלק, להצדיק ולאשרר את קיומו כאדם נורמטיבי. אם יש ספק בתוכך, סימן שאתה אינך במקום. אתה חסר שקט. אתה מחפש מזור. אתה מחפש את השפה שלך… ואז אתה מגלה שהיא אינה קיימת.

בחזרה לדוקטור וויניק. ווניק הוא אדם מיוחד. הוא הצליח לצאת מ"ירושתו הדלה של אביו" והפך לאישיות ידועה בקרב האליטה –  "מפני העניות, זו שבתוכה גודל ומתוכה למד להכיר את העולם, הוא מתחמק ומתעלם, נזהר כמפני חלום בלהות. בהליכותיו עם בני דלת-העם הוא נראה כאילו ניתק כבר את כל החוטים שקישרו אותו בהם ובהמונם". הדוקטור הפנים שהוא אוחז בדבר לא ״שווה״ או לא ״ראוי״. הוא הבין שכדי להגיע למקום אחר מזה שבו גדל, עליו לעקור את שורשיו. את משפחתו. התחושה הזו גוברת בקרבו מאחר ואף תושב שחי בעיירת הולדתו לא הצליח לנסוק מעלה במעמדות הכלכליים ומהלך חייו נקבעו מרגע הולדתו.

הבושה משורשיו, מעצימה את תחושת הבדידות שהוא חש. ליבו בודד, זר ולעולם לא מוצא את מקומו. מקומו אינו קיים. כך, התחושה הבוערת בו מועצמת. כל שיעשה לא ירחיק אותו מהתחושה שהוא עזוב. מנותק. זר. מאפייניו הישנים ומאפייניו החדשים אינם גילום של סכמה חברתית קיימת. וויניק רוצה מקום שהוא שלו. הוא מחליט להיצמד לעולם החדש שבנה לעצמו ולכן, כאשר אחיו גוסס עוברת במוחו המחשבה: "ואפשר שימות שלמה במחלתו?- נצנצה פתאום מחשבה במוחו של וויניק. מתחילה נבהל מפני רעיון-פיגולים זה". בתוך תוכו, וויניק היה רוצה להיוולד במקום אחר. מותו הפוטנציאלי של אחיו, מגביר את הסיכוי להשמדת שורשיו.

הסופרים הרוסים ניחנו בכישרון לבחון לבבות. הם שמים את האדם לפניהם במטרה לפענחו. האדם הבודד מהווה בעבורם חידה שאותה הם רוצים לפענח, והיא מוקד עניינם. האם הם מתעניינים בזר מאותן הסיבות שזימל מתעניין בזר? לא. זימל ביקש לעמוד על ההשפעה של החברה המודרנית על הפרט, ובעיקר כיצד מתנהל פרט בחברה שבה הוא חש זר.

הסופרים שהצגתי מבקשים להכניס אותנו לעולם של אדם אחד. לראות את האדם הזר כמגלם אנושיות, חולשה ומצוקה תוך ניסיון למקם עצמם בחברה. ברקוביץ' בעל יכולת פנומנאלית לתאר עולם רגשי של אדם, את משפחתו ואת סביבתו לאור התקופה שבה הוא חי. בעבורי ברקוביץ' הוא סוציולוג. משום שאינו מעוניין להסביר את מונח הזרות באופן אוניברסלי, או גנרי אם תרצו. הוא מעוניין לקחת אדם אחד אנושי בעליבותו ולהעלותו על נס. כעת, אנו שקועים באדם אחד. הוא העיקר. לא התיאוריה המנסה לכבוש הבנה קולקטיבית שלעיתים, בואו נודה, לא בהכרח נוגעת בכל.


[1] פאגוט הוא טיל נגד טנקים מתוצרת ברית המועצות

http://he.wikipedia.org/wiki/9M111_%D7%A4%D7%90%D7%92%D7%95%D7%98