כתבה זו היא תגובה לכתבה "הזמן המזרחי והחרדה האשכנזית" שהתפרסמה באתר "העוקץ" על ידי עמיתי למערכת פקפוק, איתמר טהרלב. מטרתי העיקרית היא לחלוק על הנחות היסוד והטיעונים המרכזיים המובאים בה, שחלקם אינם בלתי-שכיחים בשיח הנידון. חשוב לציין כי הנקודה המשותפת לשנינו, והיא מרכזית וחשובה, היא ההנחה כי ישנה בעיה שצריך לפתור. בביקורתי, אבקש להצביע על ניתוח פוליטי-סוציולוגי פשטני הבא לידי ביטוי בדרכים ובצורות שבעיני פוגעות בבהירות הבעיה הנתונה ומסיחות את הדעת מפתרונות ישימים. שורשי הבעיה בחברה הישראלית עמוקים, ועל כן ברצוני לבקר היבטים מסוימים בשיח הקיים ולהציע מבט מורכב יותר מהמוצג בכתבה.

באחד מכתביו טען קרל מנהיים (בתרגום חופשי) שכל פעולה אנושית המתמשכת ללא בקרה אינטלקטואלית וביקורת עצמית נוטה לצאת משליטה. באמצעות יומרה זו, אני מתכוון להציג את בעיית השימוש הפשטני בתאוריה הביקורתית, אשר באה לידי ביטוי לדעתי בכתבה של טהרלב. עיקר המהלך הפשטני נוגע לניתוח המבוסס על תבנית, וכיוצא בזה לטענות המבוססות עליה. דגם חשיבה זה מפספס את מורכבות הבעיה ומפשט אותה. כתוצאה מכך הוא מציע פתרונות פשוטים ולא ישימים ולמעשה מנציח את המצב הקיים. טענתי העיקרית נגד הכתבה היא כי מולבשת עליה תבנית חשיבה המניחה את הדברים הבאים: העולם החברתי מחולק לשתי קטגוריות, מנצלים –  אליטה – ומנוצלים. המצב ככל הנראה קשור בפעולות היסטוריות של שימוש בכוח ושל ניצול. הלבשת מבנה חברתי זה גורם להשלכת תכונות ופרה-דיספוזיציות על הקבוצות המנותחות, ובמקרה זה על קבוצות מוצא אתני. הראייה החד ממדית של המציאות מניחה טענות עמומות וטיעונים מעגליים המטשטשים את הכשלים המחשבתיים, ובשל כך היא מונעת דיון רציני ומעמיק בסוגיות ובתופעות החברתיות האלה.

שתי הקבוצות בכתבה הן אשכנזים מחד, המייצגים "לובן", אירופאיות ומערביות, לעומת המזרחים, הכוללים את כל מה שאינו "לבן" – מזרחים, ערבים, חרדים ואף עולי בריה"מ לשעבר (לא ירדתי לסוף דעתו בעניין זה). לב טיעונו של טהרלב בסברה כי הפחד של האשכנזים ("המקצוענים", לטענתו) ממזרחים ומתרבות מזרחית מביאה אותם לכונן זהות שהיא בהכרח מנוגדת לזהות "מזרחית". בשל כך, הם מקיימים פרקטיקות של סימון והדרה, שנועדו להרחיק מזרחים מ"נקודות מפתח במרחב" – ביטוי עמום נוסף. ההדרה של המזרחים היא המאפשרת לאשכנזים "לדמיין לובן ומערביות" (מפעם לפעם נכנסת לקונטקסט גם המילה "חילוניות"). "דרישתם", כדברי טהרלב, ל"יותר שוויון, ביטוי, דמוקרטיה וייצוג" היא ביטוי ל"חלום בלהות" ו"היסטריה" של האשכנזים מ"הנוכחות החופשית שלנו" (כלומר של המזרחים). כמסקנה וכפתרון, יש "למזרח" את המרחב התרבותי והחברתי, דבר אשר יוביל ל"שוויון בייצוג". "באופן קונקרטי," כותב טהרלב, "הכוונה לאיוש מזרחי וערבי של מוקדי קבלת החלטות, עיצוב מציאות ויצירת עתידים לא לבנים…"

קיימות בעיניי כמה בעיות מרכזיות בניתוח זה. ראשית, מתקיים ערבוב בין קבוצות לכדי אחת, אשר במציאות על פי רוב, אינן מזהות עצמן כיחידה אחת. אני מתכוון לאי ההפרדה של כל אותן קבוצות שכבר מניתי, ובמיוחד לאי ההפרדה בין יהודים ממדינות ערביות, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. בנוסף לכך, יחידות הניתוח הן המוצאים האתניים, ללא הבחנה בין הרקעים התרבותיים והפוליטיים הקיימים בהם. הזדהותן של הקבוצות, בהכללה, כנפרדות במובנים רבים של החיים החברתיים וכן הנרטיב התרבותי שעליו מושתת אורח חייהן מספיקים כדי שמעמדן בחברה יהיה שונה בפועל, ומכך גם ההשקפה עליהן. לכן, איחודן לכדי גוף התייחסות פוליטי, תרבותי וחברתי אחד לוקה בחסר ומעוות.

שנית, לא ברור מהם הקשרי התרבות המזרחית. "עיצוב מציאות ויצירת עתידים לא לבנים, שפה ויזואלית ושפה מדוברת, היסטוריה, גוף, אמונה, זהויות ותרבות לפי צביונים לא אירופיים ולא לבנים" אמורים להוביל ל"שוויון בייצוג". כלומר, הקריאה היא ליצירת הפרדה מהזהות המערבית, ואף ניגוד לה, כלומר ההיפך מאינטגרציה. בנוסף, מהי המשמעות של כל אותם היבטים שחיבור צלילם יפה? האם הכוונה לכינון מערכת חברתית, מוסרית ופוליטית מזרחית מובחנת? האין זו בדיוק הטענה כנגד האליטה האשכנזית? האם מטרתה להוביל לכינון מדינה בעלת תרבות אינטגרטיבית בהיבטים מסוימים, או למאבק בין מזרח ומערב על צביונה המוסרי, הפילוסופי והתרבותי על רקע מוצא אתני? האם מזרחים בכלל מעוניינים בכך, או שהם נוטים למערב? ייתכן שכאשר נפרק את הקבוצות לאופן שבו הן מתקיימות במציאות, נראה בבירור כמה קבוצות הנוטות לכיוונים שונים. אבל באופן כוללני זה, המבסס מהות ונטייה פוליטית ותרבותית על רקע מוצא אתני, הדבר אינו אפשרי.

שלישית, אין בכתבה נגיעה או ניתוח של המנגנונים הפרקטיים בכינון הזהות האשכנזית, המנוגדת לזהות המזרחית, הקובעים את חוסר הצדק שטהרלב מתאר. פרט לטענה כי אשכנזים מקיימים "פרקטיקות" לכינון זהותם אשר נועדו להדיר את המזרחים, הנושא נותר עמום, בדומה לטענות וביטויים רבים אחרים. מה שטהרלב כן מציין הן פרקטיקות של "יצירת תפאורה אירופאית", כגון אימוץ סגנון לבוש היפסטרי, אירוח צעירים מגרמניה בארץ, ייעור הסביבה (!), "עלייה לרגל" לגרמניה וכדומה. עם זאת, אין אזכור להדרה מכוונת של מזרחים על ידי אותן פרקטיקות. למען האמת, מדובר בסתירה לוגית לטענותיו שזהות "אשכנזית-מערבית-חילונית" יכולה להתקיים רק "בניגוד וביחס למזרחי", שכן אין בפרקטיקות שהוא מזכיר כל יחס או ניגוד למזרחי (אלא אם לא קיימים מקבצי עצים באזורים אחרים של המזרח התיכון).

רביעית ואחרונה להיום, הקריאה ל"מזרוח המרחב", "איוש מזרחי וערבי של מוקדי קבלת החלטות", "עיצוב מציאות", וההנחה שהמעמד האשכנזי מסוגל "לחלוק כסף ומעמד" – כל אלו הן קריאות ודרישות המופנות לגוף עמום וערטילאי. לא נותר לנו אלא לנסות לנחש, אל מי הקריאה לקיים אותן? ישנן כמה אפשרויות – ככל הנראה מדובר בגוף שהוא בעל השימוש הלגיטימי בעצמו הלא הוא המדינה. אפשרות שנייה היא כוח טרנסצנדנטי והאפשרות השלישית היא כוחות השוק (אך סביר להניח שלא זו הכוונה, והסיבות ברורות…). אם הכוונה למדינה, הרי מתקיימת כאן בקשה להנדסה חברתית מכוונת של החיים בישראל על פי קריטריונים אתניים. מאחר והסבירות הגבוהה ביותר שזו אכן הכוונה, אתעכב על כך. טענה זו היא למעשה דרישה ל"אפליה מתקנת" על רקע אתני. כלומר, איוש תפקידים מרכזיים בחברה ייעשה בראש ובראשונה על פי קריטריון אתני. זאת טענה רווחת ומקובלת בקרב חוגים מסוימים בשמאל הפוליטי והכלכלי, והיא אף מתקיימת במידה כזו או אחרת בספרות שונות בישראל ובמדינות אחרות. אך במקרה זה, הדרישה היא לאיוש תפקידי מפתח, ולא נותר אלא לנחש מה הכוונה – תפקידי ממשלה ופקידות ציבורית ברמה הגבוהה. ההנחה היא כי מזרחי, במהותו, "ימזרח" את המרחב. אך מכיוון שבקונטקסט הנוכחי אינני מבין מהי משמעות "מזרוח" של מרחב, אינני יכול להתייחס להשלכותיו. בנוגע לכך חשוב לציין כי לדידי, שאיפה לאיוש משרות ותפקידים בצורה שוויונית בין קבוצות בחברה היא צודקת, אך בשום אופן אינה יכולה להיעשות בכפייה, או מתוך הנחה שהיא תוביל לדבר שונה מביצוע התפקיד הציבורי באופן המיטבי.

על מנת שלא אסטה מעבר לגבולות הדיון, אסכם. לשיח בסוגיות מורכבות בחברה הישראלית ישנן משמעויות פוליטיות רבות. העמימות הנוצרת כתוצאה מהתעלמות וחוסר הכרה במורכבות המבנה החברתי, אינה מובילה למסקנות או לפתרונות ראויים, ואינה מקרבת את השיח לאמת ולדיון מעמיק. לפיכך אני סבור שהדרישות המתוארות בכתבה שעליה אני מגיב, לא יביאו לצדק או לשוויון, אלא להיפך. האם אלו הפעולות שיקדמו את החלשים בחברה הישראלית? אני סבור שלא. כפי שביקשתי להציג, טענות ודרישות עמומות אינן יכולות לקדם את החברה בישראל, אם כי לגרום לדריכה חזקה ומסיבית במקום, תוך זעקה עמומה ובלתי ניתנת לפענוח. בכך, מתפספסים שורשי הבעיות העיקריות של החברה הישראלית.