"כל העם צבא, כל הארץ חזית", דוד בן גוריון

בשנים האחרונות השמיעו פוליטיקאים ואנשי צבא אמירות המדגישות את מחיקת הגבולות בין העורף והחזית בישראל. על רקע אמירות אלה, יתמודד מאמר זה עם המארג הקונספטואלי שמשלב את מושגי העורף והחזית עם רעיון הספר והגבול. כללם מתהווים במסגרתה של מדינת הלאום, מספרים סיפור על תחימת גבולות וחדירתם, ומתבססים על ראייה מרחבית דומה. במידת מה, אנסה להשלים את מאמרה של קמפ (2000) "הגבול כפני יאנוס" על ידי שרטוט תמונת הגבול, פנימי וחיצוני כאחד, כפי שמשתקף בישראל בשנות האלפיים. לשם כך אתאר בתחילה את רעיון המרחב ואבחן אותו בהקשרה של מדינת הלאום והטריטוריה. לאור זאת, אציג את עבודתה של קמפ על שיח הגבולות בישראל, לאחריו אדון בחזית ובעורף בישראל בשנות האלפיים כחלק מהדיון בשיח הגבולות.

השפה מתארת מרחב[i] באמצעות מילים כגון "כאן" ו"שם", "קרוב" ו"רחוק". מכאן עולה שתכונה מובנית במרחביות מארגנת את קביעתם של גבולות (דה סרטו 2012). אך מה טיבם של אותם גבולות אם נדמיין מרחבים כמעגלים שאינם רק משיקים זה לזה, אלא אף חודרים או חופפים זה לזה? דה סרטו (שם, עמ' 261) מתאר זאת כ"סתירה דינמית בין כל תחימה לבין ניידותה", ומעיד על הפרדוקס של הגבול –  מתוך הנטייה הבלתי נלאית להציב גבולות, המבססת בעצמה את השוני בין הישויות המובדלות, שהן גם דינאמיות, "נקודות הבידול בין שני גופים, הנוצרות מכוחם של מגעים, הן גם נקודות משותפות. אי-אפשר להפריד בהן בין חבירה להפרדה. בהיות שני גופים במגע, מי מהם מחזיק בגבול המבדיל ביניהם? לא זה ולא זה". ואכן, הגבול אינו שייך לזה או לזה. הוא חוצץ אך משמש נקודה מגשרת, המסייעת לשני הצדדים להגדיר עצמם תוך כדי הסתכלות וביסוס האחרוּת של השני. כלומר, הגבול מהווה "מרחב ביניים". כדי לעבור לרמת ניתוח מוגדרת יותר אציג את הרכיב המרחבי של מדינת הלאום.

על פי אופיר, "המדינה המודרנית היא פרויקט שלטוני שאינו נשלם לעולם, שתכליתו לסמן שוב ושוב את הגבולות של מה שנתון לשליטה, להפריד את מה שיש לכלול בתוכם מכל מה שיש להותיר מחוצה להם […] מרחב נשלט שהמאמץ הבלתי נגמר לסגירתו במכלול אחד הוא צורת קיומה" (2010, עמ' 51). המדינה מהווה בעידן הנוכחי את המסגרת המארגנת שבתוכה אנו חיים ופועלים, ובתוכה מתקיימות הקטגוריות העומדות על הפרק – הצמד חזית ועורף, וכן הרצף שבין גבול-ספר-מדינה. אנתוני גידנס הגדיר מדינה כ"מֵכל כוח תחום", אך לא די בכך על מנת להבין את הניואנסים הנעוצים ברעיון המרחב כפי שהוצגו קודם לכן. בכדי לחדור לעומק הקשר שבין המדינה למרחב, יש צורך להגדירה מבחינה מרחבית, דהיינו הטריטוריה שלה.

פוקו מסייע להבהיר את רעיון הטריטוריה באמצעות הבחנתו שבמודרנה נערך מעבר מהתבוננות בעם (people) לאוכלוסייה (population) ומקרקע[ii] (land) / שטח[iii] (terrain) לטריטוריה. הבחנתו מוחרגת במודרנה מהשאלה הכלכלית-אסטרטגית שמגולמת במונחים קרקע/שטח, ואף מאבדת מהסטטיות שלה. כעת טריטוריה נתפסת כישות פועמת, בתוך גבולותיה, עם איכויותיה הספציפיות. כך כותב אלדן: "האסטרטגיות שיושמו על הטריטוריה – מיפויה, סידורה, מדידתה וסימונה, דרכי הנורמליזציה שלה, התרת התנועה ומעבר הסחורות בתוכה והסדרתה הפנימית – הן חישוביות. טריטוריה היא יותר מאשר קרקע או שטח; היא מימוש צמיחתו של מושג ה"מרחב" כקטגוריה פוליטית: נרכשת (owned), מחולקת, ממופה, מחושבת, תחומה ונשלטת" (2011, עמ' 16).

אם נראה טריטוריה כטכנולוגיה פוליטית, כמכלול של טכניקות למדידת קרקע ולשליטה בשטח, נתחיל לכסות את ההיבט הטכני ואת ההיבט המשפטי של משמוע המרחב על ידי ריבונות המדינה. זאת מפני שמרחב תואר בעבר כדינאמי, והנה עתה מדינת הלאום במאמץ מתמיד ובמציאות של ריבוי מדינות לאום, פועלת להכפיף את כלליה ולהגדיר עצמה על ידי יצירת תיחום ברור מחוץ, יצירת מערך כוח מבית. זהו חלק מהחיפוש "אחר חפיפה והתאמה בין גבולות פוליטיים לבין גבולות אתנו-תרבותיים" (קמפ 2000, עמ' 17).

קמפ במאמרה מנתחת את הבניית תפיסת הגבול בישראל בשנות ה-50 ובשנות ה-90. היא טוענת שהמדינה ביקשה בשנות ה-50 "להנכיח את הגבול בתודעה הציבורית כמושא של שניות, כדבר לא-סופי, כסוגיה שנויה במחלוקת אשר יותר משהיא נוגעת למאבק הבין-מדינתי, היא דנה בטבעה של הזהות הקולקטיבית ובמהותה." (2000, עמ' 15). קמפ מפרטת ומנתחת כיצד מדינת ישראל פעלה לביצור גבולותיה, ובכך תחמה אותם והנכיחה אותם כגבולות סגורים הרמטית. בד בבד, ובניגוד למגמת סגירת הגבולות, המדינה אף עיצבה אותם כ"ספר מיתי" חדיר ומתמשך באמצעות פעולות התגמול, מיתוסי חציית הגבול וכדומה. בכך נמנעה היקבעותו של הגבול "כקו פוליטי בר-קיימא בתודעת בני האומה." (שם, עמ' 25). על פי קמפ, בשנות ה-90 הדיון על הגבול לובש שניות אף הוא. מחד גיסא ישנם הליכים של בידול וחציצה בין ישראל לאזורי השליטה הפלסטיניים והקמתה של חומת ההפרדה. מאידך גיסא מתקיימת פנייה לאזוריות ואימוץ שיח טרנס-לאומי באמצעות ביסוס אזורי סחר אזוריים חוצי גבולות, מוביליות של כוח עבודה, תעשייה ועוד. בכך נוצר פרדוקס עקב רצון להפרדה בעידן של דה-טריטוריאליזציה. נראה שהדוגמא הישראלית מאתגרת את תהליכי הבידול והחציצה שמפעילות מדינות לאום ביישמן את מושג הטריטוריה. על פי קמפ (שם, עמ' 37) שיח גבולות זה פועל לכינון "עם" (שנות ה-50), ולהגדרה מחודשת של אופיו של "הקולקטיבי הלאומי" (שנות ה-90). לא אשאל "מדוע", אלא אנסה להציג את הטשטוש המתנהל בשנות האלפיים. בכך אשאף להמשיך רצף תהליכי זה, שהחל באמירתו של בן גוריון, "כל הארץ חזית".

"מרכזי האוכלוסייה בישראל הפכו לחזית", שאול מופז (מפתח העיר גיליון 6, 2011)

"כיום החזית והעורף הפכו לחזית אחת", האלוף אייל אייזנברג (אתר צה"ל, 21.05.2013, רשת ב', 21.05.2013)

"(ישראל) בונה בשנים הבאות חזית נוספת, אזרחית" מתן וילנאי (YNET, 27.04.2011)

אמירות אלו נאמרו על רקע תרגיל "נקודת מפנה", הידוע גם בכינויו התקשורתי "תרגיל העורף הלאומי". מדובר בסדרה של תרגילים שנתיים שהחלו בשנת 2007, שבהם פיקוד העורף בשילוב עם רשות החירום הלאומית, שכיום היא חלק מהמשרד להגנת העורף, פועלים ליצירת אימון לאומי כלל מערכתי כדי להגביר את מוכנות המדינה, על גופיה הרשמיים, ואזרחיה למלחמה או אסון עתידיים. מטרת התרגילים והאמירות לטשטש את ההבדל שבין צבא לאוכלוסייה, שבין חזית לעורף. בתרגילים נשמעת אזעקה, פעם בשעות היום ופעם נוספת בשעות הערב, כדי שכלל אזרחי המדינה יתרגלו את נוהלי החירום והכניסה למרחבים מוגנים, כחלק ממערך מכוון ליצירת "תרבות של מוכנות". בכך הכוונה ל"מכלול של ערכים, סדרי עדיפויות, תבניות התנהלות והרגלים המוטמעים בכל הרבדים של החברה – מרמת הממשלה וסוכנויותיה, רשויות מקומיות, עסקים […] ועד רמת הפרט – במטרה להבטיח את מוכנותה להתמודד עם מצבים של משבר לאומי". המלחמה הבאה איננה שם, בחזית, כי אם כאן, בבית, מסביב, בכל מקום. המדינה והצבא מעודדים ומכוונים את הפנמת תפיסה זו, ומייצרים סדרת תרגילים שפועלת לביסוסה בקרב כל אחד מאזרחי המדינה. כדי להבין אמירה זו לעומקה, יש להסביר את מושג החזית והעורף, ולקשרם למסגרת הכוללת שהותוותה עד כה בדיון על מרחביות.

חזית היא "האזור בו מתקיימים קרבות בתקופת מלחמה", היא שדה הפעולה, שדה קרב, מקום הלחימה, מערך, פריסה, התארגנות, היערכות, קו צבאי שנוצר על ידי היחידות הקדמיות ביותר, אזור קונפליקט ממשי או פוטנציאלי (Merriam-Webster).

עורף הוא "אזור שרחוק מחזית המלחמה", האזור מאחורי קו המלחמה, אזור מוגן, מאסף, וכן הספירה של פעילות אזרחית בזמן מלחמה (Merriam-Webster).

כל אחד מהמונחים מתייחס למרחב, והם נוגדים זה את זה. שניהם יחד מתארים היכן מתקיימת הלחימה, והיכן מתנהלים חיי האזרחים. הם אינם מתארים נקודות קבועות וספציפיות, ולכן ניתנים לניוע ולשינוי גיאוגרפי; מקום שהיה עורף אתמול יכול להיהפך לחזית מחר. נזילות זו שבין העורף לחזית נעוצה בסמנטיות של צמד מילים אלו ובחשיבה המרחבית כולה. אולם, מתיאור המציאות הישראלית כפי שעולה מההיערכות שסביב תרגילי "נקודת מפנה" והאמירות שהובאו כאן עולה תופעה חדשה. בישראל של שנות האלפיים לא מתקיים רק טשטוש הגבולות בין מרחבים משתנים, כי אם נוצר מרחב משותף, שבו העורף הופך לחזית. מכאן שמעוצבת ישות אחת, מדינת לאום מגויסת בעלת טריטוריה שמורכבת מחזית ועורף שמתמזגים אחד עם השני, מוחקים את הגבולות הפנימיים שבתוך המדינה, בתהליך דומה לטשטוש הגבולות החיצוניים שציינה קמפ (2000).

זהו אם כן שלב שלישי לרצף שהציגה קמפ, עדכני ובו זמנית ישן. עדכני, מפני שהתרגילים חדשים הם, והאמירות שוברות את תפיסת הביטחון הישנה של צה"ל, אשר דיברה על הכרעה מהירה של האויב המתבצעת בשטחו של האויב. ישן, מפני שהוא מתכתב ישירות עם אמירתו של בן גוריון "כל העם צבא, כל הארץ חזית".

כחלק מטשטוש הגבולות שהציגה קמפ, עלה המושג "ספר". הנדל (2011, עמ' 143) מזהיר מהחלפת המושג "גבול" ב"ספר" שאינם נרדפים, כי "בעוד שהגבול נתפס כקו ברור וחד-ממדי, הספר הוא רצועה או מרחב. הוא יכול להיות אזור סמוך לגבול בין שתי מדינות, או אזור המפריד בין השטח המיושב לאזור הבלתי מיושב. נהוג להבדיל בין ספר חיצוני, המצוי מחוץ לגבולות המדינה הקיימים או בשטח הבלתי מיושב, ובין ספר פנימי, המצוי בתוך גבולות המדינה, אך המדינה חשה צורך לעבות את החזקתה ואת ריבונותה בו". אך כפי שהוצג עד כה, גם הגבול עצמו, הפרוץ על פי קמפ, איננו אחיד או סגור הרמטית, אלא מושא להפעלת כוחה של המדינה, החותרת להגדרת שטחהּ, ובמקרה הישראלי, אף לפריצתו. לפיכך, ניתן לראות רצף מרחבי, ספר-גבול-ספר, המתמזג יחדיו למאסה מרחבית אחת מחוררת יותר משהיא אטומה. מאסה מרחבית זו מתווה את קו התיחום של אותה ישות, שבה עצמה החשיבה הדיכוטומית הולכת ונעלמת לכלל אחדות מרחבית אחת – "כל הארץ חזית". המצב אם כן  מטושטש כפליים. מצד אחד הגבול המתמזג עם הספר, ובמשנהו טשטוש פנימי – מחיקת ההפרדות המרחביות של חזית ועורף כחלק מהפרדוקס הישראלי.

הורוביץ וליסק (1990) תיארו את ישראל כמדינת לאום חריגה. ראשית, הלאום היהודי חורג מגבולותיה בדמות יהודי התפוצות. שנית, ריבונותה נפרשת על שטחים שכבשה אך לא סיפחה. שלישית, המיעוט הערבי-פלסטיני המתגורר בתחומה אוחז באזרחות ישראלית ובכך מאתגר את זהותה הלאומית של המדינה. כך מתקיים בישראל "מצב של חוסר חפיפה בין לאומיות-אתנית, אזרחות וטריטוריה" (שם, עמ' 14). על כן, קשה לראות בסיפור הישראלי מקרה של "מכל כוח תחום" היות והוא פרוץ לכל הכיוונים, פנימה והחוצה. נראה שהולם יותר לחזור ולבחון את מערך ביסוס הגבולות התמידי שמתאר אופיר בנוגע למדינה באשר היא, ולראות כיצד הוא תקף פי שבעת מונים במקרה הזה. "המדינה המודרנית היא פרויקט שלטוני שאינו נשלם לעולם, שתכליתו לסמן שוב ושוב את הגבולות של מה שנתון לשליטה" (2010, עמ' 51). המדינה המודרנית משתמשת בטרטוריה כטכנולוגיה פוליטית למען משמוע המרחב, שמטבעו נוטה לנזילות צורה. אך, משום שבה בעת מדינת ישראל פועלת לטשטוש הגבולות מבית ומחוץ, נראה כי זהו אכן פרויקט ללא קץ, ואולי אף ללא תכלית.

היה הייתה פעם גדר של כלונסאות

עם מרווחים שדרכם אפשר היה לראות

מורגנשטרן, הגדר

דומה כי כעת, גדר גבול זו הלכה ונעלמה לה.

אופיר, עדי. 2010. מדינה. מפתח. 1, 60-35

אלדן, סטיוארט. 2011. טריטוריה. מפתח. 4, 30-3

הורוביץ, דן. ומשה ליסק. 1990. מצוקות באוטופיה: ישראל – חברה בעומס יתר. תל אביב: עם עובד,

הנדל, אריאל. 2011. ספר. מפתח. 4, 166-143

קמפ, אדריאנה. 2000. "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל" תיאוריה וביקורת 16: 13-43.

סרטו, דה. מישל. 2012. המצאת היומיום: אמנויות העשייה. תל-אביב: תל-אביב : רסלינג,.

Lobao, L. M., Hooks, G., & Tickamyer, A. R. (2007). The Sociology of Spatial Inequality: State University of New York Press.

McDowell, L. (1999). Gender, Identity and Place: Understanding Feminist Geographies: University of Minnesota Press.

Richardson, T., & Jensen, O. B. (2003). Linking discourse and space: Towards a cultural sociology of space in analysing spatial policy discourses. Urban Studies, 40(1), 7-22.

Tickamyer, A. R. (2000). Space matters! Spatial inequality in future sociology. Contemporary Sociology, 29(6), 805-813.


[i] המרחב הוא זירת הפעולה של העשייה החברתית. אנו מספרים ומתארים את ההוויה היומיומית שלנו על סמך תיאורי מרחב כגון "פנה ימינה", "פגשתי היום באוניברסיטה את…" וכך יוצרים "גיאוגרפיות של פעולות" (דה סרטו 2012) שמסייעות לארגון ההוויה האנושית בעולם. אך מהו מרחב לעומת מקום? יש להבדיל בין מרחב (space) למקום (place)."מרחב" הוא המונח המופשט המתאר כל מקום (everywhere), בעוד ש"מקום" מתאר נקודה מרחבית ספציפית וממוקם היכן-שהוא (somewhere) (Taylor, 1990, p. 10 inside Lobao, Hooks, & Tickamyer, 2007). כמו כן מרחב יכול להיות מתואר כיחידות השוואתיות שמארגנות רעיונות על אודות מקום. דה סרטו (2012) מציע לראות במקום אלמנט של יצירת סדר, נקודה ספציפית שנבחנת כמול נקודות אחרות הממוקמות לצידה. כל אחת מהן זוכה למקום ייחודי משל עצמה, והיבדלות זו מגדירה כל מקום לעצמו. דה סרטו (שם, עמ' 246) ממשיך ומתאר מרחב כ"הצטלבות של גופים ניידים", כלומר כמהות דינאמית שנוצרת כתוצאה מהפעולות שמכוננות אותו ומפיחות בו רוח חיים. לפיכך, המרחב מאבד את אלמנט היציבות של המקום, אך מרוויח את הדינאמיות הנעוצה בהיותו תוצר של עשייה מתמדת של סובייקטים שמכוננים אותו לאורך תהליך היסטורי.

[ii] קרקע (land) היא יחס של רכוש, משאב בעל טבע סופי, שמופץ, מחולק ונרכז, שאלה כלכלית-פוליטית. קרקע היא משאב שיש עליו תחרות.

[iii] שטח  (terrain) הוא יחס של כוח, בעל מורשת גיאולוגית וצבאית, שהשליטה בו מאפשרת כינון ושימור של סדר. בתור "שדה", אתר עבודה או קרב, זוהי שאלה אסטרטגית-פוליטית.