אז מי הם האנתרופולוגים המשפיעים ביותר כיום?

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם" מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, ומסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. דף הפייסבוק, העוסק באנתרופולוגיה בארץ ובעולם, הוקם כחלק מפרויקט רחב יותר המנסה להפוך את האנתרופולוגיה לנגישה ומוכרת יותר לקהל הרחב ובמקביל לתמוך בקהילה האנתרופולוגית בארץ.  אחיו הגדול של הדף, האתר "בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל", שהוקם יחד עם נעם קסטל, משמש פלטפורמה להצגת האנתרופולוגים הפועלים בישראל.

בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שכתבו אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו, וכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

 

לפינה הראשונה של מסמני דרך

 

אז הפעם במסמני דרך:

רוית תלמי כהן על ליסה מלכי – פליטות, פליטים, והפוליטיקה של הומאניטרי:

"מלכי ערכה עבודת שדה במחנות פליטים, עברה בין מקומות והפיקה ידע מחיי היומיום ומשדות מחקר רחוקים מביתה ומהמוכר לה. היא חקרה את אורח חייהם של הפליטים במחנות פליטים ובערים והציגה ניתוח רחב של שדה המחקר מנקודות מבט מגוונות. לדעתי, מחקריה מובילים וייחודים בתחום הפליטות, בין היתר, בשל עומק עבודת השדה והתבונות שהפיקה מהם".

להמשך קריאה

מיה ולנשטין על דנה בויד – אינטרנט, תרבות נוער ורשתות חברתיות:

"המחקרים שלה היו הראשונים בנוף בתולי יחסית שממש הסבירו איך אנשים משתמשים ברשתות החברתיות המקוונות. ואין זה פלא, כי היא עשתה זאת מנקודת המבט של בני נוער, קבוצה שממש חיה את האתרים האלה. היא חקרה וחוקרת עדיין את מייספייס, פרינדסטר, פייסבוק וטוויטר, והמאמרים שלה הם ממש "מדריך למשתמשים" – הם כוללים תמונות והסברים מדוקדקים של המשמעויות החברתיות העדינות של תרבות האינטרנט באתרים הללו".

להמשך קריאה

יונתן ונטורה על ונדי גאן – אנתרופולוגיה של עיצוב, ידע שימושי והבנת המשתמש:

" לפני כשנה התחלתי לחקור במסגרת הפוסט-דוקטורט שלי את הדרכים שבהן אנתרופולוג יכול להשתלב בצוות של מעצבים תעשייתיים. במהלך קיץ 2013 קיבלתי מייל מפרופסור ונדי גאן ובו היא כתבה שהיא קראה את אחד המאמרים שלי וביקשה לשוחח על אנתרופולוגיה יישומית והיבטים פדגוגיים של התחום. מבחינתי, קבלת המייל הייתה גושפנקה ואות קבלה לתחום האנתרופולוגיה של עיצוב.

להמשך קריאה

אדם קלין אורון על דיוויד גרבר – חוב, מחקר, מוסר ושאלת האנתרופולוג כחוקר או כפעיל פוליטי:

"אך מה שמיוחד בגרבר הוא שאחרי תיאור וניתוח היסטורי חברתי מעמיק, הוא לא מהסס לזרוק לכל הרוחות את המלצתו של מקס וובר למדע נטול-ערכים, ולצאת בהמלצה ברורה: הגיע הזמן להנהיג שמיטת חובות גורפת מדי כמה שנים, […] דבר זה, כמובן, ישנה את המבנה הכלכלי המערבי מן היסוד, ולטענתו של גרבר, גם את המבנה המוסרי המפוקפק שעליו בנוי המערב. לא במקרה, הוא מוסיף, תנועות המתנגדות לרעיון החוב הן גם תנועות שוויוניות באמת, שלא מבוססות של דמוקרטיה ייצוגית, אלא על מושג הקונצנזוס"

להמשך קריאה

עדי פינקלשטיין על ארתור קליינמן וכיצד הוא עזר לה להבין את הסבל הפרטי שלה:

"המפגש שלי עם ספרו של ארתור קליינמן🙁 The illness Narrative 1988), התרחש בנקודה משמעותית בחיי ונגע בי בגוף. אחרי שנים ארוכות – צבא, לימודים, עבודה, חתונה – של חיים עם מחלה כרונית ממושכת מצבי הגופני החמיר ולא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי. לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לסייע לי בעזרת תרופות הוחלט להעביר אותי מידיו של הרופא הפנימאי, שליווה אותי במשך השנים לידיו של הכירורג. סכין המנתחים הייתה זו שהשיבה לי בסופו של דבר את השליטה (הזמנית) על גופי".

להמשך קריאה

 

רוית תלמי כהן* על ליסה מלכי – פליטות, פליטים, והפוליטיקה של הומאניטרי

ליסה מלכי (Liisa Malkki)היא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. תחומי מחקרה –  גלות ועקירה, שיח על זכויות אדם כצורות תרבותיות לאומיות, פוליטיקה של לאומיות, אתיקה, פוליטיקה של סיוע הומניטרי, ייצור חברתי של זיכרון היסטורי, קוסמופוליטיות ותרבות חזותית.

מחקריה של מלכי, העוסקים בסוגיות של פליטוּת ועקירוּת, מצליחים לשמר את הייחודיות והמשמעות של האנתרופולוגיה הקלאסית כדיסציפלינה בעיקר בזכות עבודת השדה שהיא ערכה. מלכי ערכה עבודת שדה במחנות פליטים, עברה בין מקומות והפיקה ידע מחיי היומיום ומשדות מחקר רחוקים מביתה ומהמוכר לה. היא חקרה את אורח חייהם של הפליטים במחנות פליטים ובערים והציגה ניתוח רחב של שדה המחקר מנקודות מבט מגוונות. לדעתי, מחקריה מובילים וייחודים בתחום הפליטות, בין היתר, בשל עומק עבודת השדה והתבונות שהפיקה מהם. ממחקריה ניתן ללמוד על אירועים מוחשיים של חיים במציאות נזילה, ועל משמעויותיה המתודולוגיות של עבודת שדה כפי שלדעתי אנתרופולוגיה מבקשת לעשות.

עבודת השדה המרכזית שלה נערכה במחנות פליטים בטנזניה ובורונדי אצל אנשי ההוטו והטוצי, ובעקבותיה כתבה את הספר (Purity and Exile" 1995"). פליטי ההוטו גלו מבורונדי טנזניה בשל התקוממותם נגד הטוטסי. בסִפרהּ מסבירה מלכי כיצד חוויות של נישול ואלימות יוצרות זיכרונות אשר הופכים לסיפורים המשנים תודעה היסטורית וזהות לאומית בקרב עקורים ומסייעים לבניית זהויות כגון אלו של בני ה"הוטו" ובני ה"טוטסי". היא בחנה את חיי היומיום במחנות פליטים ובערים ואת תנועת אוכלוסיית הפליטים והציגה את הדרכים שבהן מעבר בין גבולות לאומיים משפיעות על צורות של אלימות. בפרויקט אחר חשפה מלכי את הדרך שבה העקורים משבט ההוטו שהגיעו מרואנדה ובורדני , ומצאו מקלט במוניטראול (קנדה) מדמיינים את התרחישים שיהיו בעתיד במדינתם אחרי רצח העם. בספרה האחרון(Improvising theory: Process and temporality in ethnographic fieldwork2007), שכתבה יחד עם Allaine Cerwonka, היא בוחנת את יחסי הגומלין המשתנים בין התערבויות הומאנטיריות, ומקצועיות והדרך שבה הן משפיעות על עבודת ארגון הצלב האדום. היא מתמקדת בסוגיות הקשורות לעבודת שטח אתנוגרפית ומציגה את הטענה שעבודה אתנוגרפית היא אלתור מטבעה ומתבצעת בזמן אמת במצבים חברתיים לא צפויים.

לאורך עבודותיה השונות ניתן לראות שמלכי דנה במשמעות המושג פליט. היא מתארת ומנתחת את הדרך שבה מושג זה נוצר, את משמעויותיו השונות המשפיעות על הפרט ועל הקבוצה ומושפעות מהם, ואת הקשרים והיחסים עם ארגונים שונים. כל זאת דרך עבודת שדה במחנות פליטים ולמידת חיי היומיום. מבחינתי, עבודותיה המרתקות מאפשרות הבנה מעמיקה של שיטות מחקר אנתרופולוגיות קלאסיות ויצירת דיון תאורטי אשר דרכו ניתן להבין וללמוד פרספקטיבות רבות בסוגיות של פליטות ועקירות, להבין את חיי היומיום ועבודותיהם של ארגונים שונים ולתרגם ידע זה לעבודה יישומית עם פליטים וארגונים.

*רוית תלמי כהן, היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואנתרופולוגית יישומית. תחומי העניין המרכזיים הם: העלייה מאתיופיה בשנים האחרונות, הגירה וזמן.

לדף האישי של תלמי כהן באתר בחברת האדם:

 

חזרה לתקצירים

מיה ולנשטין* על דנה בויד – אינטרנט, תרבות נוער ורשתות חברתיות

דנה בויד (danah boyd, השם כתוב באותיות קטנות במקור) היא אנתרופולוגית של האינטרנט, של תרבות נוער ושל רשתות חברתיות מקוונות. את עבודת הדוקטור שלה היא השלימה ב- School of Information באוניברסיטת ברקלי, בית ספר שמשלב בין בוגרי מדעי החברה, מדעי המחשב ומדיניות ציבורית כדי לעצב תובנות באשר לחיפוש של מידע מקוון, השימוש בו ושיתופו.

המחקרים שלה היו הראשונים בנוף בתולי יחסית שממש הסבירו איך אנשים משתמשים ברשתות החברתיות המקוונות. ואין זה פלא, כי היא עשתה זאת מנקודת המבט של בני נוער, קבוצה שממש חיה את האתרים האלה. היא חקרה וחוקרת עדיין את מייספייס, פרינדסטר, פייסבוק וטוויטר, והמאמרים שלה הם ממש "מדריך למשתמשים" – הם כוללים תמונות והסברים מדוקדקים של המשמעויות החברתיות העדינות של תרבות האינטרנט באתרים הללו. כך, היא למשל מסבירה (במאמר Friends, Friendsters, and MySpace Top 8", 2006") את המשמעות החברתית של "לסרב להצעת חברות" של מישהו במייספייס. לדידה, הדבר יוצר דרמה חברתית וסרבול בין אישי כה גדול עד כי אנשים מעדיפים לאשר חברים אפילו שהם לא מעוניינים בהם. עוד היא מסבירה כמה זה מביך "לאשר כחברים" אנשים שהיו לך יחסי כוחות בלתי שוויוניים איתם בעבר (למשל, בוסים בעבודה) או מערכות יחסים מביכות (למשל, סטוץ). כך נראה כי היא מספקת מפת דרכים וקודים התנהגותיים לתרבות זרה ולא מוכרת, שהיא במקרה, תרבות אינטרנטית.

אך בויד אינה מסתפקת בתיאורים גדושים של תרבויות אלו, ואף לא בסקירה הסטורית-חברתית של אתרי הרשתות החברתיות (כך למדתי, שמייספייס הייתה פופולארית בקהילה הגאה בניו יורק לפני שהתפשטה בקרב בני נוער והפכה למיינסטרימית). היא גם מסבירה מה עושה ה"ארכיטקטורה" האינטרנטית, או המסגרת האינטרנטית ליחסים חברתיים עצמם; כך אנו למדים כי באתרי רשתות חברתיות קורסים ההבחנה והניואנסים בין יחסים בין-אישיים שונים. למשל, בפרינדסטר (וגם בפייסבוק אם ניקח דוגמה עדכנית יותר) איננו יודעים להבחין בין חבר, מכר, קולגה, ידיד מזדמן, בן משפחה וכן הלאה (Reflections on friendster, trust and intimacy, 2003).

עם זאת, בויד מתעקשת לתת את הבכורה ליחידים עצמם, ולא לאינטרנט, והיא טוענת כי המשתמשים בכוחם אפילו לשנות את מטרת היסוד של האתר, כדי שזה יאפשר להם ליצור את האינטימיות החברתית שהם מעוניינים בה (ibid). לדוגמה, אתר פרינדסטר התחיל את דרכו כאתר היכרויות ואילו המשתמשים הפכו אותו לרשת חברתית מקוונת על ידי שימוש שונה ממה שיועד לו (חשוב לציין כי אתר פרינדסטר כבר נעלם מהנוף האינטרנטי מאז).

מבחינה מתודולוגית, בויד נוהגת כאנתרופולוגית ומשקיעה את עצמה בתרבות האינטרנטית – יש לה בלוג פעיל והיא מצייצת בטוויטר תכופות. היא גם התבטאה ואמרה שחשוב לדבר על האינטרנט מחוץ לאינטרנט, וכי בתרבות בני הנוער האמריקאית הם עושים זאת (היא הסתובבה איתם בקניונים ושמעה אותם מדברים על הרשתות החברתיות המקוונות עם חבריהם גם במציאות). כלומר, תרבות האינטרנט יוצאת אל מחוץ לאינטרנט, הנחה שהיום אולי היא מובנת יותר מאליה, אבל בתקופה המחקרית של לפני עשור הייתה פחות ידועה.

בצעד שנוי במחלוקת הצטרפה בויד למחלקת המחקר בחברת מייקרוסופט וכיום היא חוקרת שם ובמקביל ב- NYU. למרות הביקורות מהכיוון האקדמי, חוקרים נוספים של האינטרנט הלכו בעקבותיה, למשל החוקרת Nancy Baym.

אנקדוטה לסיום, בויד מתעקשת לכתוב את שמה באותיות קטנות, כהומאג' לתרבות הכינויים האינטרנטית.

*מיה ולנשטין היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת תל אביב.

 

חזרה לתקצירים

יונתן ונטורה* על ונדי גאן: אנתרופולוגיה של עיצוב, ידע שימושי והבנת המשתמש.

תחום המחקר "אנתרופולוגיה של עיצוב" (Design Anthropology)הוא תחום כה חדש שאף מעט החוקרים הנמנים עליו עדיין לא בטוחים באופן שיש להגדירו. עם זאת, ניתן לומר שהתחום מתמקד באופן שבו אנתרופולוגים יכולים לתרום מהידע המקצועי והתאורטי שלהם לעבודתו הפרקטית של המעצב (anthropology by design / anthropology for design). בניגוד למחלקות מובילות בתחום התרבות החומרית (כדוגמת אוניברסיטת Aberdeen) המתמקדות במחקרים על עיצוב (anthropology of design), חוקרי האנתרופולוגיה של העיצוב מפתחים שיטות עבודה יישומיות שיועילו למעצבים ביצירת מוצרים מועילים וטובים יותר עבור משתמשי הקצה.

לפני כשנה התחלתי לחקור במסגרת הפוסט-דוקטורט שלי את הדרכים שבהן אנתרופולוג יכול להשתלב בצוות של מעצבים תעשייתיים. במהלך קיץ 2013 קיבלתי מייל מפרופסור ונדי גאן ובו היא כתבה שהיא קראה את אחד המאמרים שלי וביקשה לשוחח על אנתרופולוגיה יישומית והיבטים פדגוגיים של התחום. מבחינתי, קבלת המייל הייתה גושפנקה ואות קבלה לתחום האנתרופולוגיה של עיצוב. תחומי המחקר של גאן מתמקדים בשני נושאים מרכזיים: במסגרת של החיפוש האינסופי אחר חדשנות מצד יצרני הטכנולוגיה, צוות המחקר של גאן פונה דווקא למשתמשי הקצה ובעזרת מחקר אנתרופולוגיה מתמקד בדרכים השונות בהן המשתמשים יכולים להפוך למנוע ליצירת שינוי וחדשנות.

את ספריה של גאן הכרתי עוד במהלך כתיבת עבודת הדוקטור:

בספריה (Design Anthropology: Theory and Practice (2013 ו-(Design and Anthropology Anthropological Studies of Creativity and Perception(2012, מתארת גאן את גבולות השדה וההיבטים התאורטיים והפרקטיים בו. בספרים אלה מתווה גאן את יסודות הדיסציפלינה ומדגישה את חשיבות האנתרופולוגיה ואת תרומותיה הייחודיות הן בהבנת עולמו המורכב של המשתמש והן ככלי מרכזי בעבודתו של צוות המעצבים.

ונדי גאן מסמלת בעיני את הדור החדש של האנתרופולוגים המתמקדים לא רק בשימור ידע, אלא בהפצת ידע שהופך לרלוונטי, ליישומי ולבעל פוטנציאל לשנות את חיינו היומיומיים. עבודתה של גאן מסמלת לנו, כאנתרופולוגים, שעלינו לחפש את נקודות הממשק בין התרבות להחברה שבהן ניתן להשפיע, ולא רק להסתגר במערכת האקדמית.

מקום נוסף שבו ניתן לראות את הגישה היישומית הזו הוא מכון המחקר Helen Hamlyn Centre for Design. למכון מחקר זה הגעתי במסגרת מחקר הפוסט-דוקטורט שלי והופתעתי מהכיוונים היישומים שאליהם יכולה האנתרופולוגיה להגיע. במכון מחקר זה שוקדים מספר מעצבים תעשייתיים ואדריכלים על דרכים שונים בהן ניתן להקל על אוכלוסיות מודרות ואוכלוסיות מיוחדות. תרומתה של האנתרופולוגיה בהבנת עולם של משתמשים שונים (עיוורים, אוטיסטים וקשישים, למשל) ורתימת מידע זה ליצירת מוצר מעוצב טוב ויעיל יותר ברורה לכולם.

אני חושב שניתן ללמוד מאנשים אלה שכיום ניתן להפליג על גבי האנתרופולוגיה למקומות רחוקים מאוד, אם רק נהיה פתוחים מספיק.

יונתן וונטורה הוא עמית מחקר במכון המחקר Helen Hamlyn Centre for Design ב-Royal College of Art בלונדון, ומרצה במחלקות שונות בבצלאל ובמחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה. הוא מתמחה באנתרופולוגיה יישומית ובאנתרופולוגיה של עיצוב (design anthropology). ספרו "חפצים בחפצים" עתיד לצאת לאור עוד מספר חודשים בהוצאת רסלינג.

 

חזרה לתקצירים

אדם קלין אורון* על דיוויד גרבר: חוב, מחקר, מוסר ושאלת האנתרופולוג כחוקר או כפעיל פוליטי:

 

אחד המאפיינים המרכזיים של מדע האנתרופולוגיה הוא העיסוק בסוגיות של מוסר, וספציפית, של מחויבות מוסרית של אנתרופולוגים לחברות אותן הם חוקרים. הפרויקט המוסרי הזה קשור הדוקות לפרויקט הקולוניליסטי, שיצר את המדע האנתרופולוגי, ושמאוחר יותר אנתרופולוגים דוגמת בואז מרדו בו. יש הטוענים שבימינו הקולוניליזם כבר לא כובש בכוח הזרוע, אלא בכוח הכסף; ואחרים טוענים שכבר לא מדובר בכיבוש של העולם השלישי על ידי מעצמות העולם הראשון, אלא שעכשיו גם בתוך העולם הראשון העשירים כובשים את כל השאר –  1% שמנצל 99%.

אחד מההוגים המרכזיים של גישה זו, וממציא משוואת ה99/1%, הוא דיוויד גרבר (David Graeber), אנתרופולוג, אנרכיסט, מנהיג פוליטי ואחד האנשים החשובים ביותר בתנועת Occupy Wall Street. המחקר לעבודת הדוקטור של גרבר נעשה במדגסקר ועסק בעבדות, אך העבודה המפורסמת ביותר שלו היא רב-המכר Debt: The First 5000 Years, שעוסק בהיסטוריה של מושג החוב – ומבחינתו, אין ממש הבדל בין אז והיום. עבדות במדגסקר או חוב בארצות הברית בימינו, בשני המקרים העשירים מוצאים הצדקות לעשוק ולנצל את החלשים מהם, וגרוע מכך לגרום לאנשים להאמין שעושק וניצול אלו אינם רק הדרך היעילה ביותר לנהל את החברה, אלא גם מוצדקים מוסרית. אם תנסה לגזול מאדם אחר את רכושו, אומר גרבר, תיחשב לשודד; אבל אם תוכל לטעון שהוא חייב לך כסף, עכשיו כבר מותר לך לעשות הכול – והוא זה שנתפס כאשם.

מה שמיוחד בגרבר הוא שאחרי תיאור וניתוח היסטורי חברתי מעמיק, הוא לא מהסס לזרוק לכל הרוחות את המלצתו של מקס וובר למדע נטול-ערכים, ולצאת בהמלצה ברורה: הגיע הזמן להנהיג שמיטת חובות גורפת מדי כמה שנים, מה שמכונה לעתים Rolling JubileeThe  (או "היובל המתגלגל", אם תרצו). דבר זה, כמובן, ישנה את המבנה הכלכלי המערבי מן היסוד, ולטענתו של גרבר, גם את המבנה המוסרי המפוקפק שעליו בנוי המערב. לא במקרה, הוא מוסיף, תנועות המתנגדות לרעיון החוב הן גם תנועות שוויוניות באמת, שלא מבוססות של דמוקרטיה ייצוגית, אלא על מושג הקונצנזוס.

המחויבות הפוליטית של גרבר הפכה אותו לכוכב הרוק של עולם האנתרופולוגיה אבל, יש האומרים, גם עלתה לו במשרתו: בשנת 2005 החליטה המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל שלא לחדש את החוזה שלו, ובכך למנוע ממנו אפשרות לקביעות. גרבר נאלץ להגר ממעצמת הקולוניאליזם של המאה ה-20 לזו של המאה ה-19, וכיום הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics and Political Science)LSE).

Debt אפשר לגרבר להקנות עומק חשיבה ותוקף מדעי לפרויקט הפוליטי של Occupy, ואף לטעון שעמדותיו המוסריות אינן מבוססות על רגש או דעה חולפת, אלא על מחקר יסודי ומסודר. אלא שהמעורבות האישית שלו הובילה במהרה לספר אקדמי הבוחן את תנועת Occupy, The Democracy Project, ספר שתואר כמחקר לא רציני ולא משכנע(ראו לינקים  למטה לספר ולביקורות עליו).

כאשר שהיתי בפוסט-דוקטורט ב-UC San Diego גיליתי שרבים מהדוקטורנטים שם התחלקו בין שני מחנות. המחנה הראשון גרס שמחויבות האנתרופולוג היא קודם כל מוסרית: להשמיע את קול מצוקתם של נחקריו ולפעול לשיפור מצבם. המחנה השני אמר שהאנתרופולוג מחויב קודם כל למחקר מדעי אובייקטיבי, ושמחויבות מוסרית גוררת, כמעט תמיד, מדע מגויס ושטחי.

האם צדק המחנה השני, ומחויבות מוסרית ואקטיביזם פוליטי אינם מאפשרים העמקה מחקרית? או שאולי גרבר פספס פעם אחת, אבל דווקא ספרו הקודם מוכיח שלא רק שמחקר איכותי ופוליטיקה יכולים ללכת ביחד, אלא שזו האפשרות היחידה שיש לה תוקף מוסרי?

 

*ד"ר אדם קלין אורון הוא מנהל הפרויקטים של תחום לימודים מתקדמים במכון ון ליר בירושלים, ומלמד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית צפת. תחומי העניין שלו הם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, חקר העידן החדש, ותפיסות עצמי עכשוויות בישראל ובעולם.

 

חזרה לתקצירים

עדי פינקלשטיין על ארתור קליינמן על אנתרופולוגיה רפואית, חווית החולי, חיים חדשים וכיצד הוא עזר לה להבין את הסבל הפרטי שלה:

המפגש שלי עם ספרו של ארתור קליינמן: (The illness Narrative1988), התרחש בנקודה משמעותית בחיי ונגע בי בגוף. אחרי שנים ארוכות – צבא, לימודים, עבודה, חתונה – של חיים עם מחלה כרונית ממושכת מצבי הגופני החמיר ולא יכולתי עוד להמשיך בשגרת חיי. לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לסייע לי בעזרת תרופות הוחלט להעביר אותי מידיו של הרופא הפנימאי, שליווה אותי במשך השנים לידיו של הכירורג. סכין המנתחים הייתה זו שהשיבה לי בסופו של דבר את השליטה (הזמנית) על גופי. "תודה שנתת לי חיים חדשים" כתבתי במכתב התודה למנתח, כשהשתחררתי מבית החולים. חזרתי לעבוד והתחלתי בלימודי הדוקטורט. אך את המשמעות של המשפט שכתבתי בזמנו בתום לב למנתח אני לומדת על בשרי כל יום מחדש. חיים חדשים? חיים אחרים. זר לא יבין את זאת.

ספרו ומאמריו של קליינמן הכניסו אותי לעולם האנתרופולוגיה הרפואית. הוא ואחרים –  ארווין זולה (Irving Zola) קתי שרמץ (Kathy Charmaz), ארתור פרנק (Arthur Frank), סוזן סונטאג (Susan Sontag), רוברט מרפי (Robert Murphy) – דיברו על סבל הגוף הפרטי שלי. לראשונה היה לי עולם מושגים ולגיטימציה לכתוב באקדמיה עבודה על חיי עם מחלה כרונית. קליינמן כותב: (There are normal ways of being ill" (Kleinman, 1988: 5".  המשפט הזה הסעיר אותי כשקראתי אותו לראשונה והוא ליווה אותי עוד ימים רבים. מה זה אומר לחיות חיים "רגילים" עם מחלה כרונית? רגילים?? בשבילי, כל השנים הללו החיים שלי היו רגילים. לא הכרתי משהו אחר. הם גם נראו רגילים לאחרים. המחלה שלי לא ניכרת כלפי חוץ. אבל הם מעולם לא היו "רגילים". אני מרגישה שאני חיה ב"פלנטה אחרת" (בהשאלה מק. צטניק). אני חלק מ"ממלכת החולים" (Sontag, 1989).

ארתור קליינמן (11 במרץ 1941), רופא פסיכיאטר ואנתרופולוג מאוניברסיטת הארוורד, הוא דמות מובילה בכמה תחומי מחקר המשלבים בין מדעי החברה והרפואה וביניהם אנתרופולוגיה רפואית (Medical Anthropology) ופסיכיאטריה תרבותית (Cultural Psychiatry).  ב-1973 הוא לימד את הקורס הראשון באנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה באוניברסיטת הארוורד ובשנת 1982 ייסד את התוכנית ללימודי PhD בתחום. במשך כעשור הוא שימש כראש החוג לחברה ורפואה (Social Medicine) בביה"ס לרפואה באוניברסיטת הארוורד ולאחר מכן כיו"ר המחלקה לאנתרופולוגיה בפקולטה לאומנות ומדעים (Art & Sciences). נוסף על מגוון נרחב של תפקידים אקדמיים, קליינמן מופקד בקתדרות באוניברסיטאות ברחבי העולם וזכה במספר רב של פרסים על עבודתו המחקרית החלוצית בתחום האנתרופולוגיה של הבריאות והרפואה והפסיכיאטריה התרבותית. בשנת 2001 זכה בפרס היוקרתי של האגודה הסוציולוגית האמריקאית (AAA).

מושג מרכזי שלמדנו מקליינמן היה המודל הביו-פסיכו-חברתי. מושג זה, שהתווה אנגל (1977) וקליינמן פיתח אותו, מופיע היום יותר ויותר גם בשיח הרפואי בישראל. המושג מבטא את התובנה, שהייתה בשעתו מהפכנית בשבילי, כי את המחלה, המאובחנת באופן קליני-רפואי (Disease), מלווה החולי (Illness). "חווית החולי" של החולה היא אישית וסובייקטיבית. היא חלק משיח ועל כן היא נטועה בהקשר תרבותי וחברתי. תובנה זו נמצאת בין השאר ברקע להכשרה של אנשי מקצועות הבריאות לרגישות תרבותית. המושג 'כשירות תרבותית' נכנס בתקופה האחרונה גם למערכת הרפואית בישראל ולהכשרת הרופאים לעתיד (נובל, 2007).

מחקרו המרכזי של קליינמן בסין ובטיוואן החל מסוף שנות ה-70 ועד כה, עוסק בעיקר בסבל חברתי ובבריאות הנפש בהקשר התרבותי, החברתי והפוליטי המקומי ובהשוואה לארה"ב. פרסומיו הרבים עוסקים בין השאר במקצוענות (Professionalism) ואתיקה של מקצוע הרפואה, ביחסי רופא-חולה, במדיניות ציבורית ובבריאות עולמית (Global Health). באחד מפרסומיו האחרונים, על רקע מחלתה של אשתו, הוא מבקר את ההכשרה של רופאים צעירים ועל הנתק שבין רופאים ומטופליהם:

"In my experiences as clinician and ethnographer, but also as patient and primary caregiver for a wife who is in the terrible terminality of Alzheimer’s disease, practioners and even family members are better prepared by our culture and our health-care systems to express and respond to lists of stereotypes and clear-cut rules than they are ready to deal with divided emotions and hidden values" (Kleinman, 2011:804).

אך כדרכה של התבגרות, גם התבגרות מקצועית יכולה להיות כואבת ולסדוק הערצה רומנטית. הלמידה והמחקר בנושא החולי, הביאו אותי גם להתפכחות ולביקורת. היום אני שואלת על דרכו של השיח הרפואי לאסוף לתוכו את התפיסה הרחבה של החולי אל חיקה החם של הרדוקציה על מחלות וגוף. אני מתלבטת ביחד עם ידידי הרופאים, שמבקשים בסופו של יום "רק" לתת אבחנה לחולה, מה מקומה של אנתרופולוגיה רפואית בפרקטיקה במרפאה? אני תוהה על המקום המרכזי שתפס השיח הפסיכולוגי בפרשנות הרפואית ל"חווית החולי" ולאן נעלמה הסוציולוגיה? אני מוצאת קושי רב להסביר לסטודנטים שגם "הנפש" והשפה על הנפש הם חלק משיח חברתי, תרבותי ופוליטי, המעצב אותם בדמותם תלויית הזמן והמקום, ושלא כל מה שאין לו ממצא פתולוגי נמצא "בנפש". אני מחפשת את הדרך לתת ביטוי לידע על החולי במדיניות ציבורית ובחקיקה. אלו משקפים ארגון וסדר ציבורי המתאימים לגוף "סטנדרטי", בריא, חזק, מתפקד. האם הגוף שלי נראה בסדר הנורמטיבי הזה?

ולעיתים אני חוזרת אל הגוף. הביולוגי, הממשי, "בשר ודם", זה שחתכו בו על שולחן הניתוחים.  הגוף שבזכות האנתרופולוגיה הפך ל"סוכן" – מודע, פועל, מחליט, מחולל. הגוף שלי עובד – מעכל ופולט, מעכל ופולט, וחוזר חלילה, שוב ושוב. ברוך שעשני "נקבים נקבים, חלולים חלולים […] שאם ייפתח אחד מהם, או אם ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים שעה אחת".  בפעולתו הוא מזכיר לי כי: "לגוף האנושי יש חיים משלו, שבמידה רבה אינם נגישים לו עצמו; משום שהתנהגות האדם נסמכת על שגרה והרגל לא מודעים […] ומשום שהגוף והנפש מתנוונים לעת זקנה ובשל חוליים כרוניים" (אסד, 2010: 105); עוד הוא מזכיר לי כי כל פרשנות, ובכלל זה פרשנות תרבותית, מכילה ורחבה ככל שתהיה, גם היא בסופו של יום מעשה ידי אדם.

ד"ר עדי פינקלשטיין היא אנתרופולוגית, המלמדת בתוכנית המצטיינים 'אמירים' ובפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, מכללת דוד ילין ומכון טל (JCT). תחומי העניין העיקריים שלה הם חולי כרוני, לימודי מוגבלות, חינוך רפואי ומגדר. לאחרונה יצא לאור ספרה 'לכסות בשקוף: על סבל גופני, עמימות רפואית והכחשה חברתית'
חזרה לתקצירים