כאשר דנו לראשונה ברעיון של פרסום גיליון מודפס של 'פקפוק' לרגל הגיעו לחמישים גיליונות, לא האמנו בתחילה שהיוזמה תקרום עור וגידים ושמספר שבועות אחר כך כבר נעמיס ארגזים עמוסי עותקים מבית הדפוס. המגזין, על כל הצלחותיו והישגיו, הוא בסופו של דבר עיתון סטודנטים התנדבותי ועצמאי. 'פקפוק', מיום הקמתו ועד היום, פועל על טהרת העשייה וההתגייסות האישית והקולקטיבית של הסטודנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. מכאן וכפי שהוזכר לא אחת בגיליון זה, שהוצאתו לאור באתר מקוון זו השנה השישית, חמישים גיליונות, מהדורה חדשה בכל חודש ורשימת כותבים וכתבות ארוכה – הוא אינו עניין של מה בכך.

במידה רבה, ניתן לדבר כאן על תהליך של מיסוד- מיוזמה לוחמנית וארעית, הפך 'פקפוק' למוסד נוכח שאין עוד צורך תמידי להסביר ולהצדיק את קיומו ברחבת המחלקה. עם תהליך זה, התפתחה שגרה, החלו להתפתח מסורת של חשיבה, חוקי התנהלות, שפה וקבוצה חברתית של כותבים וחברים ששמם נקשר במערכת. 'פקפוק', כך נדמה, התמצב והפך למבנה יצוק ובעל כוח סמלי, ייחודי בנוף הסטודנטיאלי – במה המאפשרת לקדם רעיונות, לחשוף בעיות ולהשמיע ביקורת ללא צנזורה. כמובן, שללא ההכרה והתמיכה ב'פקפוק' כמוסד בזירה האקדמית והפנים-אוניברסיטאית, לא ניתן היה לקוות בכלל להוצאת פרויקט גיליון היובל לפועל.

בהיכלי ההוראה של האוניברסיטה העברית למדנו על הסכנות שבשגרה, בירוקרטיה, או התמסדות שיח כפי שתיארו תומאס ברגר ופיטר לקמן, מקס וובר ומישל פוקו – נוחות מקוללת באלם, בורגנות אדישה ושיח כובל בשיכרון של נמנום ואי חדות. מכאן שאין אנו יכולים שלא לשאול, האם אין היעדר הצנזורה פורמאלי בלבד? האם אבדה הכריזמה החדשנית והנשכנית ב'פקפוק', וכעת עולה הצורך לפקפק בעצמנו?
בתהליך איסוף הכתבות מהעורכים הקודמים של העיתון, נתגלתה השונות בתכנים ובנקודות המבט לאורך השנים שמתוארת בקטע הפתיחה של גיליון זה. יחד איתה, התפתח דיון גועש על אופיו של 'פקפוק' בגלגולו הנוכחי. מכאן מתגנב לו החשש שמא התברגנו עם היותנו ליקירי המחלקה, ושעם הפיכת 'פקפוק' למוסד הפסקנו לבעוט.

 אולם 'פקפוק' של היום הוא כבר אינו אותו 'פקפוק' כפי שהיה בשנותיו הראשונות. הדגשים, הרכב המערכת והגדרת הזהות של העיתון עברו שינויים ותהפוכות רבים לאורך השנים. 'פקפוק' הוא אמנם מוסד, אך אין זה מבנה הקבוע בקיפאון. מעצם הגדרתו כעיתון סטודנטיאלי היוצא מפריזמה סוציולוגית ואנתרופולוגית, 'פקפוק' הוא לעולם פרויקט גמיש. עם כל גיליון, עלינו ליצור יש מאין ולהקנות לו תוקף. 'פקפוק' הוא האנשים שכותבים, שמגיבים ושחושבים בו – הוא אם להתלות בקלישאה  "מה שאנחנו עושים ממנו". הוא קם ונופל כל חודש מחדש. כפי שאנו רואים זאת, המעמד המבורך של 'פקפוק' כמוסד נזיל לא פגע ביכולת לבקר ולנסח עמדה מתריסה כאשר עולה הצורך "לצאת נגד". אדרבא, גם בגישה הממוסדת ובכתבות הניתוח שרווחות בשנים האחרונות בעיתון יש מן האמירה הביקורתית. במתן הביטחון והמקום להתבטא בחופשיות ובהרחבת היריעה של התחומים שבהם מותר לעסוק ולגעת באקדמיה, מתגלמת האפשרות "לעשות" אנתרופולוגיה וסוציולוגיה ולא רק "להיות סטודנטים ל". הנינוחות של 'פקפוק' היא אינה נוחות של שקט ואדישות, אלא נוחות של מודעות ועירנות פוליטית, שמאפשרת כיוון של חיצי הביקורת אל מטרות מגוונות – מחלקתיות, אקדמיות וכלל-חברתיות.

ייתכן ולסטודנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית התמתן הצורך ב'פקפוק' כשדה לפרק בו מוקשים. נעז ונטען, שחלק רב מתחושת ההכלה והקבלה בשנים האחרונות של ביקורת ויוזמות סטודנטיאליות במסגרת הארגון ניתן לזקוף לשביל שהתווה 'פקפוק'. מטרתנו אם כן, היא להמשיך להעמיק את הדיון הסטודנטיאלי במחלקה ולהרחיב את גבולות השיח הלגיטימי בה. לא זאת בלבד, אלא שביכולתנו ומחובתנו היום להפנות את המבט הביקורתי גם כלפי חוץ, אל מעבר לגבולות המחלקה, הפקולטה והאקדמיה ולקחת על עצמנו את האתגר אותו מציבים נעם קסטל ולירון שני ביריית הפתיחה של גיליון זה. כזה הוא טבעו של תהליך התמסדות –  יוזמה ההופכת לכרך מודפס, ופקפוק שמוצב כעמדה ומטרה.