כתבה שלישית – אנתרופולגיה של הגוף, ימאים, שינוי חברתי, האנושי והלא אנושי ואנתרופולוגיה רלוונטית

אז מי הם האנרתופולוגים המשפיעים ביותר כיום?

בכל שבוע בדף הפייסבוק "בחברת האדם" מתפרסמת הפינה "מסמני דרך" שבה כותבים אנתרופולוגים על אנתרופולוגים אחרים, מסמנים את אלו שמסמנים את הדרך. דף הפייסבוק, העוסק באנתרופולוגיה בארץ ובעולם, הוקם כחלק מפרויקט רחב יותר המנסה להפוך את האנתרופולוגיה לנגישה ומוכרת יותר לקהל הרחב ובמקביל לתמוך בקהילה האנתרופולוגית בארץ. אחיו הגדול של הדף, האתר "בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל", שהוקם יחד עם נעם קסטל, משמש פלטפורמה להצגת האנתרופולוגים הפועלים בישראל.

בכל גיליון של פקפוק יתפרסם מקבץ של כארבעה-חמישה סטטוסים קצרים על אנתרופולוגים שנכתבו על ידי אנתרופולוגים אחרים. התיאור קצר מאוד, פחות מארבע מאות מילה, במטרה להציג בקצרה את האנתרופולוג וחשיבותו ובכך לחשוף אותו לקוראים. מי שירצה להעמיק אחר כך בכתביו ובעבודותיו, מוזמן לעשות זאת. כך נוכל לקבל תמונה (חלקית, סוביקטיבית ולא מייצגת, אך עדיין מעניינית) של מצב האנתרופולוגיה כיום –  מה קורה בכל מיני פינות בדיסציפלינה ומי האנשים הבולטים בשדות המחקר השונים. כך גם נוכל להכיר קצת את אלו שמפרגנים וממליצים עליהם.

לפינה הראשונה של מסמני דרך – אנתרופולוגיה של איגודי עובדים, פייסבוק, רפואה סינית וסמלי מפתח.

לפינה השניה של מסמני דרך – אנתרופולגיה של חולי, חוב, פליטים, רשתות חברתיות ועיצוב.

בנוסף למסמני דרך – החודש יוצא יוצא לדרך סקר 'פרופיל האנתרופולוגיה בישראל 2014", של דף דף הפייסבוק "בחברת האדם". למילוי הסקר לחצו על הליינק הזה.

 

 

אז הפעם במסמני דרך:

פולינה באום-טלמור על הלן סמפסון: ימאות, ימאים וגלובליזציה:

"… הסיבה שבגינה אני בוחרת את הלן לאחת הדמויות המשפיעות ומעוררות ההשראה עבורי היא הפעילות הענפה וחסרת הלאות שהיא מעורבת בה לרווחתם של ימאים בכל העולם. הלן ממשיכה לעלות על אניות עד היום על מנת לבצע מחקר אתנוגרפי על תנאי עבודתם ועל חוויותיהם של ימאים על האנייה. היא כתבה עשרות מאמרים, פרקים ופרסומים אחרים על תנאי עבודתם, על התעשייה הימית בהקשר הגלובלי ובכלל על השפעות הגלובליזציה על תעשיות שונות בעולם….,

להמשך קריאה

 

אסף הראל על מאירה וייס –  אנתרופולוגיה של הגוף, רפואה וכוח:

"…מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר  כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית. בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית…"

להמשך קריאה

 

עפרה גרינברג על פול פרמר: אנתרופולגיה רפואית, שינוי חברתי ואלימות חברתית

"… הוא אמץ אידיאולוגיה הרואה בעוני, רעב ,ובריאות לקויה תופעות של אלימות יום יומית, שהשפעתן הרסנית כמו מלחמה. אלימות זו נגרמת על ידי כוחות חברתיים, מוסדות כלכליים ופוליטיים והחלטות של קובעי מדיניות. המחלה נגרמת לא רק על ידי עוני, תנאי היגיינה ירודים, או תפישות תרבותיות מסוימות, אלא גם על ידי גורמים כלליים ומקיפים, שהקשר המיידי בינם לבין מחלות לא נראה לעין…"

להמשך קריאה

 

לירון שני על יו ראפלס: עצים, חרקים ואבנים – אנתרופולגיה של האנושי והלא אנושי

"….  ב- 'In Amazonia' חוקר ראפלס כיצד עוצב הדימוי שיש לנו על האמזונס כאזור טבע פראי וכמראה שבעצם אין דבר כזה טבע "טבעי" וכיצד האמזונס עוצב על ידי פעילות אנושית. הוא משלב אתנוגרפיה, היסטוריה, אקולוגיה וניתוח טקסטים למה שהוא מכנה – 'Natural History' ונע בין מגלים אירופאים מהמאה השש עשרה, מדענים ממאה התשע עשר, קהילות מקומיות, פעילי סביבה, סוחרים, אנשי עסקים ועוד ומבצע אתנוגרפיה וביוגרפיה של נוף ושל מה נתפס כ"טבע"..".

להמשך קריאה

 

הדס ירון מסגנה על ג'ון קמפבל ואנתרופולוגיה רלוונטית:

"… ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג משפיע בכלל ועליי בפרט, בגלל הדרך שבא הוא הופך את המחקר האנתרופולוגי, שאינו בהכרח מוגדר כמחקר יישומי או אקטיביסטי, למחקר רלוונטי עבור הנחקרים ועבור אנשים אחרים הפועלים מחוץ לזירה האקדמית. המחקר והטקסטים שהוא כותב אינם מתכנסים פנימה אל תוך עולם יצירה אנתרופולוגי בעל שפה וחוקים משלו, אלא נהירים ומתכתבים עם תחומי דעת נוספים כמו משפט, היסטוריה ופוליטיקה. הרלוונטיות של המחקר והעמדה בה הוא נוקט מעמידים אותו כחוקר במצב בו הוא מסוגל לסייע לנחקרים אך יחד עם זאת מערערות את תפיסות  ה"ניטרליות" כלפי נחקרים אחרים ואף לשדה המחקר בכלל…".

 

 

להמשך קריאה

 

פולינה באום-טלמור * על הלן סמפסון: ימאים, גלובליזציה והאנתרופולוגיה של תנאי העבודה של קבוצות בלתי נראות בחברה:

"הלן סמפסון היא אנתרופולוגית שחוקרת ימאים כבר יותר מעשור, לאחרונה היא פרסמה ספר המתאר את חוויותיה וחוויות הימאים שחקרה ברחבי העולם ההקשר של טרנסלאומיות במאה העשרים ואחת. בעלת רקע בסוציולוגיה ובלימודי מדיניות, הלן הצטרפה למכון הבינלאומי לחקר ימאים (SIRC) באוניברסיטת קרדיף בבריטניה ב-1999, ולאחר כארבע שנים הפכה למנהלת המכון – תפקיד שהיא ממלאת בהצלחה גם היום. הסיבה שבגינה אני בוחרת את הלן לאחת הדמויות המשפיעות ומעוררות ההשראה עבורי היא הפעילות הענפה וחסרת הלאות שהיא מעורבת בה לרווחתם של ימאים בכל העולם. הלן ממשיכה לעלות על אניות עד היום על מנת לבצע מחקר אתנוגרפי על תנאי עבודתם ועל חוויותיהם של ימאים על האנייה. היא כתבה עשרות מאמרים, פרקים ופרסומים אחרים על תנאי עבודתם, על ביצוע מחקר פיילוט לפני פרויקט מחקר גדול או קטן, על התעשייה הימית בהקשר הגלובלי ובכלל על השפעות הגלובליזציה על תעשיות שונות בעולם. העבודה שלה קשורה לקובעי מדיניות ומשפיעה באופן משמעותי על תנאי עבודתם של ימאים ברחבי העולם והיא שמה דגש רב על מחקר שמטרתו לשנות ולהשפיע על חיי עובדים ברחבי העולם.

פגשתי את עבודותיה של הלן לראשונה במהלך התואר השני שלי באנתרופולוגיה, כאשר התחלתי לקרוא ספרות הקשורה ישירות לנושא שלי- חקר ימאים. המאמרים הברורים והמעשיים גרמו לי להבין את המשמעות של למידה למען עשייה, מבחינת ידע שיכול לתרום ולעזור לקבוצות משמעותיות אך כמעט בלתי נראות בחברה. לאחר כשנתיים (2011) נסעתי לכנס שאורגן על ידי המכון הבינלאומי לחקר ימאים באוניברסיטת קרדיף ופגשתי אותה באופן אישי. היא הציעה לי להצטרף לתכנית הדוקטורט של המכון ללימודי ימאים בתור חוקרת דוקטורנטית ולאחר שנה הצטרפתי לסטודנטים מרחבי העולם שחוקרים ימאים ומקדישים זמן לרווחתם ולשיפור תנאי עבודתם.

*  פולינה באום-טלמור היא דוקטורנטית באוניברסיטת קרדיף, ווילס, בריטניה, במכון הבינלאומי לחקר ימאים  ((SIRC. המחקר שלה עוסק בפיתוח קריירה בקרב ימאים בהקשר הגלובלי, עם שימת דגש על פרספקטיבות אינדיבידואליות וארגוניות. היא סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ושירותי אנוש, ותואר שני באנתרופולוגיה, שניהם באוניברסיטת חיפה.

 

 

חזרה לתקצירים

אסף הראל* על מאירה וייס: אנתרופולוגיה של הגוף, רפואה וכוח.

"מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף היא אנתרופולוגית של החברה הישראלית . מאירה כיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה, כיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית והייתה פרופסורית אורחת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של מדינת  ישראל.  לאחרונה ריכזה  את ההשתלמויות בתהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים).

מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר .(Laura Nader) כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית. בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית.

ספרה הראשון ופורץ הדרך,  "אהבה התלויה בדבר," (הוצאת ספרית פועלים ) עוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית." הספר דן במקרים של  דחיית ילדים על ידי הורים עם דגש על המרכזיות החברתית-תרבותית של אסתטיקה בהבניות רגשיות של אהבה, משיכה ותיעוב.

ספרה השני, "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית," (הוצאת סטנפורד) עוסק במוטיב דומיננטי בחברה הישראלית – ההאדרה של הגוף היהודי, הגברי, האשכנזי ולרוב הטרוסקסואלי. מוטיב זה משמש כמייצג עיקרי של תפיסות ישראליות של שלמות ומושלמות בניגוד ל"גוף האחר."  "הגוף האחר" מודר מן המרחב הציבורי מאחר והוא מגלם  את האיומים הגופניים על שלמותה התודעתית של החברה הישראלית: זיקנה, נכות, זהויות לא יהודיות, ועוד.

ספרה האחרון של מאירה, "למראית אין," (הוצאת רימונים) מטשטש את הגבולות האפיסטמולוגים בין המישור המדעי והספרותי ובין ריחוק אקדמי וקרבה חוויתית. נובלה זו חושפת אירוע נסתר שהתרחש במלחמת יום כיפור ומבוססת על מקרה אמיתי. כמו כן, חלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של מאירה בעת שערכה את המחקר הראשון שלה באנתרופולוגיה. הנובלה מציגה את העצב הנורא של ייטי וקארול ברקוביץ, ששכלו את בנם יוז'י במלחמת יום הכיפורים. במסגרת חקירתו את נסיבות מות בנו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות.

החודש התפרסם ספרה החדש  – "על גופתם המתה" . ספר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי ארוך שנים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. במהלך מחקר זה מאירה חשפה ונחשפה לסודות הנוגעים בשימוש הפוליטי בממסד הרפואי לצורך יצירת אמיתות משפטיות בסוגיות מהותיות של חיים ומוות. בימים אלו שוקדת מאירה על סיומו של ספר נוסף הכורך יחדיו הווה עם עבר, ועוסק, למשל, בקשרים החבויים והכואבים בין מגפת הפוליו בשנות החמישים ופרשת ילדי תימן.

אנו חיים בעידן של אתנורופולוגיית "אינסטנט" המבוססת ביתר שאת על ביקורים קצרים וחטופים ב"שדה". זו תקופה בה המפעלים האקדמים נשענים ביתר דחיפות על סטנדרטיזציה ויצירת ידע הנגיש בעיקר לקהל מצומצם של אנשי מקצוע. המחקרים של מאירה וויס מראים כי אתנוגרפיה מעמיקה יחד עם רגישות חברתית, אומץ ויצירתיות מהווים בסיס אינטלקטואלי הכרחי ליצירת ידע אנתרופולוגי בעל רלוונטיות מיידית למרחב הציבור".

לבלוג של מאירה וייס

*אסף הראל הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי. הוא ביצע מחקר אתנוגרפי בקרב ישראלים ופלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית וחוקר תודעות זמן דתיות בקרב מתנחלים. הוא הכיר את מאירה וייס כשהיה סטודנט שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

 

 

חזרה לתקצירים

עפרה גרינברג* על פול פרמר: האנתרופולוג שהופך את העולם למקום טוב יותר:

"לפני שנים, בחיפוש אחרי חומר לקורס "אנתרופולוגיה של הרפואה", נפגשתי במאמרו של פרמר:

AIDS-talk and the constitution of cultural models, במאמר זה הוא מספר על תפישת המחלה: גורמיה ושלביה אצל בני האיטי בקרבם הוא ישב. עבודה אנתרופולוגית לתפארת. אמצתי את המאמר בהתלהבות, אף שלא ידעתי דבר על הכותב.

רק לאחר זמן גליתי שהמחבר הוא לא רק אנתרופולוג משובח אלא גם ובעיקר רופא, שהגיע אל האנתרופולוגיה בעקבות הרפואה, כי שם למד כיצד לגשת לחולים בני מיעוטים תרבותיים שונים.

כאנתרופולוג היה לו יתרון גדול ביחס אלי: הוא תרגם את תובנותיו לכלל עשייה. המסקנות אליהן הגיע ביחס להתנהלותם של חולים בשדה (בביתם, בכפרם), זכו ליישום מלא על ידו, ועל ידי כך הצליח למזער את היקף מחלות האיידס והשחפת בהאיטי, מקום פעילותו הראשון והעיקרי לאחר סיום לימודיו.

את הערצתי עוררו ההבטים הבאים: 1) האדם בעל הדעות ההומניות; 2) היקף ומגוון פעולותיו; 3)  ראייתו המקיפה והכוללת לגבי הגורמים הרלוונטיים לקיומה/הדברתה של מחלה. ועל כך ארחיב קצת.

1) פרמר דואג לענייים שבקרבם בחר להתגורר. הוא מאמין בשויון בכלל ובתחום הבריאות בפרט. הוא סבור שלעניים מגיעים שירותי בריאות ראויים. הוא רואה בטיפול הרפואי זכות בסיסית המגיעה לכל אדם. הוא מתייחס לעוני כגורם למחלות. כדי לטפל כראוי בעניי הקהילות השונות הוא חי בקרבם במשך עשרות שונים, בתחילה בהאיטי, ואח"כ ברואנדה וגמור בקרב עניי בוסטון.

 2) מכאן פעולתו המתפרשת על רמות שונות. מרופא משפחה בהאיטי ההולך רגלית בדרכים לא דרכים, כדי להגיע לחולים הגרים במרחקים, המשך בהקמת בית חולים מקומי, ועד פעילות אינטנסיבית בארגון הבריאות העולמי כדי לשנות את המדיניות בטיפול בשחפת ואיידס והקמת הגוף "שותפים בבריאות" (Partners in  Health),  ארגון בין לאומי ששם לו למטרה לשפר את מצב בריאותן של אוכלוסין באיזורים רחוקים ומוזנחים. במקביל הוא מפרסם מאמרים מדעיים וספרים בהם הוא פורש את משנתו הרפואית-אנתרופולוגית, אך גם את דעותיו החברתיות, שיוצגו בסעיף הבא.

3) הוא אמץ אידיאולוגיה הרואה בעוני, רעב ,ובריאות לקויה תופעות של אלימות יום יומית, שהשפעתן הרסנית כמו מלחמה. אלימות זו נגרמת על ידי כוחות חברתיים, מוסדות כלכליים ופוליטיים והחלטות של קובעי מדיניות. המחלה נגרמת לא רק על ידי עוני, תנאי היגיינה ירודים, או תפישות תרבותיות מסוימות, אלא גם על ידי גורמים כלליים ומקיפים, שהקשר המיידי בינם לבין מחלות לא נראה לעין.

לקריאה נוספת: הספר "הרים מעבר להרים" שכתב העיתונאי טרייסי קידר, שהתלווה לפרמר במשך שלוש שנים ותעד את עבודתו ואישיותו.

ביוטיוב יש קטע בו הוא מסביר כיצד שעור באנתרופולוגיה רפואית  שנה את גישתו לרפואה והשפיע על מסלול חייו. שווה צפיה.

 *עפרה גרינברג היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי. העוסקת באנתרופולוגיה רפואית וביו-אתיקה. בין ספריה: נשים בכלא בישראל, הזמנה לעיירת פיתוח, נס עמים-חיים בסתירה. לאחרונה התפרסם בסוציולוגיה ישראלית מאמרה "אחרי בית הסוהר", בוא היא חוזרת לשדה אותו חקרה בעבר.

 

 

חזרה לתקצירים

לירון שני* על יו ראפלס: עצים, חרקים ואבנים – אנתרופולגיה של האנושי והלא אנושי.

אין שום דבר רגיל באנתרופולוג יו ראפלס (Hugh Raffles). לא בבחירת הנושאים, לא בצורת הכתיבה, לא בדרך עשית עבודת השדה ולא בהופעה החיצונית. ראפלס, אנתרופולוג ב – New School בניו יורק, מלהטט בין כתיבה אקדמאית לפופולרית ומנסה לבחון ולתאר את הקשר/מתח בין האדם, בעלי חיים ושאר הדברים. והוא עושה את זה בצורה מעוררת השראה וחשיבה. ראפלס משתלב כיום במגמה אשר הולכת וגדלת באנתרופולוגיה אשר מאתגרת את תפיסת "החברתי" והדיכוטומיה בין טבע לתרבות ומנסה, במה שיש המכנים "המפנה האונטולוגי", לבצע אתנוגרפיה של האנושי והלא אנושי כחלק מניתוח חברתי (עוד על המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה – ראו קישור לסקירתה של אילת מעוז).

ראפלס נולד וגדל בלונדון. הוא היה נהג אמבולס, DJ  במעדון, מנקה שולחנות וגם – אנתרופולוג וסופר. לאחר סיום הדוקטורט בייל (בבית הספר ליעור ולימודי סביבה שבראשו עומד האנתרופולוג מייקל דאב – שעליו עוד יסופר בפעם אחרת), הוא עבר לניו יורק. מאמריו התפרסמו ב-American Ethnologist, Cultural Anthropology וכתבי עת אקדמאים נוספים, לצד כתבי עת פופולרים ועיתונים מובילים כדוגמת הניו יורק טיימס, גרנדה ואחרים.

ספרו הראשון, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, פורסם ב -2002. הספר " In Amazonia: A Natural History" זכה בפרסים רבים כגון פרס ויקטור טרנר לכתיבה אתנוגרפית ואף נבחר לאחד מעשרת ספרי האנתרופולוגיה החשובים של העשור.  ב- In Amazonia חוקר ראפלס כיצד עוצב הדימוי שיש לנו על האמזונס כאזור טבע פראי וכמראה שבעצם אין דבר כזה טבע "טבעי" וכיצד האמזונס עוצב על ידי פעילות אנושית. הוא משלב אתנוגרפיה, היסטוריה, אקולוגיה וניתוח טקסטים למה שהוא מכנה – 'Natural History' ונע בין מגלים אירופאים מהמאה השש עשרה, מדענים ממאה התשע עשר, קהילות מקומיות, פעילי סביבה, סוחרים, אנשי עסקים ועוד ומבצע אתנוגרפיה וביוגרפיה של נוף ושל מה נתפס כ"טבע".

בספרו השני, Insectopediaשיצא ב2010, נכנס ראפלס אל עולם החרקים. הספר, הבנוי בצורה אלפביתי משלב אפיזודות קצרות ומאמרים מורחבים, ומוביל את הקוראים  דרך ההיסטוריה ומדע, אנתרופולוגיה, תרבות הפופולרית ועוד, ומראה עד כמה החרקים נוכחים בעולמנו ומקיימים מערכת יחסים הדוקה עם בני האדם. הספר מלווה באתר שבו מופעים חלק מהערכים, לצד קטעי אודיו, תמונות, וידאו ואלמנטים נוספים, המשתלבים לתוך פרויקט מקיף המנסה להקיף את כל הנושא. הספר היה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ב-2010 וגם הוא זכה גם הוא בפרסים רבים.

הפרויקט הנוכחי של ראפלס מנסה לבחון את מרקם היחסים בין בני אדם לבין סלעים. הפרויקט משלב אומנות, אתנוגרפיה היסטוריה, גאולוגיה ופריסה גאוגרפית נרחבת מאוד.

באחת ההרצאות על הפרויקט האחרון שלו (הסלעים) בה נוכחתי (והייתה לצערי די משעממת), פנתה אליו בסוף ההרצאה אחת הפרופסוריות הבכירות במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד ושאלה אותו, ספק בתמיהה ספק בנזיפה, על העדר תיאוריה קוהרנטית ובכלל במחקרו. ראפלס הביט בה בשתיקה לרגע ואז ענה שכאנתרופולוג הוא מתעניין יותר בסיפור, בתיאור היחסים והתופעה ופחות בניסיון להכניס אותה לתוך סד תיאורטי קיים. הוא מקווה, הוא המשיך, שהתיאוריה תצא מתוך האתנוגרפיה אבל גם אם לא, לפחות הוא ניסה.

רק בשביל זה היה שווה לבוא להרצאה…

ראיון עם ראפלס באתר של Cultural Anthropology , בעקבות מאמר שהוא פרסם שם:

Raffles, Hugh. "Local Theory": Nature and the Making of an Amazonian Place" Cultural Anthropology 14, no. 3 (1999): 323-360

עוד על שילוב בין סביבה, חברה ואנתרופולוגיה ניתן לקרוא בכתבה בפקפוק: "חיידקים, אנשים וחברה – אתגרים חדשים לאנתרופולוגיה של טבע, תרבות ומה שביניהם", ובסקירה של אילת מעוז על: 'המפנה האונטולוגי': בתי המקדש של הטפירים והמחשבות הסמויות של היער: המפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה' – חלק א', חלק ב'.

*לירון שני הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במחלקה לאנתרופולוגיה בהרווארד. מחקרו עוסק במאבק על השטחים הפתוחים בישראל בין התיישבות, חקלאות וסביבה בערבה. הוא מתעניין באנתרופולוגיה של הסביבה וחקלאות, התיישבות, אנתרופולוגיה של האנושי והלא אנושי, פוליטיקה, מדע וידע  ואנתרופולוגיה של המדינה. בין השאר הוא גם מפעיל את דף האינטרנט " ‎בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם" ומנדנד לאנשים לכתוב בו.

 

 

חזרה לתקצירים

 

 

 

הדס ירון מסגנה* על ג'ון קמפבל: בין אריתריאה, בריטניה, משפט ואנתרופולוגיה רלוונטית:

"ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג חברתי המתמחה במחקר באפריקה תוך התמקדות על קרן אפריקה. תחומי עיסוקו כוללים פיתוח וכלכלה, ידע, חברה אזרחית והמדינה וכן פליטות משפט ומערכות מבקשי מקלט. קמפל ערך מחקרים במערב אפריקה בהתמקד על שאלות של השתנות כלכלית מודרניזציה ועיור במערב אפריקה ועל הפיתוח במזרח אפריקה, בטנזניה ואתיופיה. בנוסף, קמבל התמקד בקונפליקט האתיופי-אריתריאי, בפליטות הנובעת ממנו ומערכת מבקשי המקלט והמשפטית בבריטניה בהתייחס למבקשי מקלט מאזור זה. בעניין זה פרסם ספר בשנת 2013.

קמפבל החל את לימודיו בארצות הברית בתקופה המהפכה התרבותית והמחאה כנגד מלחמת וייטנאם, המשיך ללימודיי דוקטורט באוניברסיטת ססקס, ובסופו של דבר גם נשאר לחיות לחקור וללמד בבריטניה. את מחקר הדוקטורט שלו ערך בגאנה שבמערב אפריקה, ולאחר שסיים את התואר השלישי העתיק את פעילותו למזרח אפריקה שם לימד באוניברסיטת דאר אל סאלאם, ובהמשך עבד בעבור ארגון אוקספם באתיופיה. לאחר שנים בהן התנסה בפעילות מחוץ לאקדמיה, חזר אליה קמבל שוב בתחילת שנות התשעים והיום הוא חבר סגל בכיר בבית הספר ללימודים אוריינטליים ואפריקאים בלונדון.

בשנים האחרונות כאמור, עוסק קמפבל במחקר הקשור בקרן אפריקה בהתמקדות באתיופיה ובאריתריאה וכן בפליטות ובמערכות מקלט בירוקרטיה ומשפט. מכאן שהמחקר שהוא עורך משלב התייחסות להיבטים היסטוריים פוליטיים וכן לזכויות אדם ומשפט. לאחרונה התמקד קמפבל בכתיבת דוחות מומחה בעבור מבקשי מקלט בבריטניה ובעולם. דוחות מומחה הם דוחות המוגשים לבית המשפט כחלק מהטענות המוצגות בבקשות ובערעורים הקשורים במקלט. כאנתרופולוג שחקר את הסכסוך ותוצאותיו הוא מסביר מדוע מבקשים נמצאים בסכנת חיים באם יוחזו ומדוע הם ראויים למקלט מדיני.

למרות שקמפבל מקפיד להגדיר את עצמו כאיש אקדמיה ולא כאקטיביסט, דוח מומחה שכתב בעבור המבקש "אס טי" והמחקר שערך במיוחד לצורך כתיבת הדוח בעבור עניין זה, הוביל לתקדים משפטי חשוב בהכרה בנרדפות של אריתריאים החיים באתיופיה ב 2010. הדו"ח שכתב מבקר בחריפות את יחסן של השלטונות באתיופיה לאריתריאים החיים במדינה. ג'ון הגיע לביקור בישראל לפני שנתיים ולמד על מצבם של מבקשי המקלט בישראל ובמיוחד על האריתריאים שמוצאם מאתיופיה. הוא בקשר עם עורכי דין ופעילים אחרים, וממשיך להפוך את הידע אותו צבר במשך שנים עד כמה שניתן לישים בעבור האנשים אותם הוא חוקר בזמן הווה.

ג'ון קמפבל הוא אנתרופולוג משפיע בכלל ועליי בפרט, בגלל הדרך שבא הוא הופך את המחקר האנתרופולוגי, שאינו בהכרח מוגדר כמחקר יישומי או אקטיביסטי, למחקר רלוונטי עבור הנחקרים ועבור אנשים אחרים הפועלים מחוץ לזירה האקדמית. המחקר והטקסטים שהוא כותב אינם מתכנסים פנימה אל תוך עולם יצירה אנתרופולוגי בעל שפה וחוקים משלו, אלא נהירים ומתכתבים עם תחומי דעת נוספים כמו משפט, היסטוריה ופוליטיקה. הרלוונטיות של המחקר והעמדה בה הוא נוקט מעמידים אותו כחוקר במצב בו הוא מסוגל לסייע לנחקרים אך יחד עם זאת מערערות את תפיסות  ה"ניטרליות" כלפי נחקרים אחרים ואף לשדה המחקר בכלל. כך, העמדות הברורות של חוקרים כמותו ביחס למדינות ומשטרים, המתפרסמים מחוץ לחוגים אקדמיים, עלולים להביא גם להדרתם משדה המחקר כליל וכן להטרדות מצד גורמים פוליטיים הרואים בעין רעה את בחירתם לנקוט עמדה. אך לתפסתי, עמדה כזו היא מחוייבת המציאות.

*הדס ירון מסגנה היא אנתרופולוגית פוליטית היא אנתרופולוגית פוליטית ומרצה במכללה האקדמית תל אביב יפו בבית הספר לחברה וממשל. במחקר הדוקטוקט שלה עסקה בהתיישבות בעמק יזרעאל, ובשנים האחרונות בחקר פליטים אפריקאיים החיים בישראל.  ספרה Zionist Arabesques: Modern Landscapes Non Modern Texts, פורסם בהוצאת אקדמיק פרס בוסטון בשנת 2010.

חזרה לתקצירים