פקפוק

 

 

 

האיש שבקיר

פרופסור דן הורוביץ  1928 – 1991

לירון שני*

 

 

דן (דינדוש) הורוביץ היה עיתונאי, אינטלקטואל ציבורי ומחשובי חוקרי החברה והפוליטיקה הישראלית. הוא נולד בשנת 1928 בתל אביב לבית פוליטי מאוד. אביו, דוד (דולק) הורוביץ היה ממנהיגי השומר הצעיר וגדוד העבודה, כלכלן, סופר ואינטלקטואל, שלימים התמנה לנגיד בנק ישראל הראשון. מגיל צעיר היה דינדוש פעיל ומעורב פוליטית בדיונים וויכוחים בביתו וכחניך בתנועות השומר הצעיר (הורוביץ, 1993: 7). בגיל שבע עשרה, כמו רבים מבני דורו, גויס ל"הגנה". במהלך מלחמת תש"ח נפל בשבי הלגיון הירדני כאשר הגן על כפר עציון ושוחרר כעבור כשנה (שם: 8).

 

כשחזר מהשבי החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, אך די מוקדם עבר ללימודי הסוציולוגיה. הוא היה פעיל מאוד בפוליטיקה המפלגתית והסטודנטיאלית בירושלים, בעיקר בתוך מפ"ם, שהייתה שרויה בויכוחים עזים בנוגע למידת הקרבה האידיאולוגית לברית המועצות. "פרשת לבון" שפרצה באותה תקופה מאוד השפיעה עליו. הוא היה בין מקימי החוג "מן היסוד", תנועה אידיאולוגית אינטלקטואלית, שניסתה להשפיע על המערכת הפוליטית המסוכסכת בעקבות הפרשה ואף כתב את הספר "הפרשה" על הנושא. הרצון להשפיע דחף את הורוביץ בהמשך לכתיבה עיתונאית. הוא החל לכתוב באופן סדיר ואף שימש ככתב הפרלמנטארי של עיתון "דבר". בעקבות הסתעפותה של "פרשת לבון" הוא החליט שניתן להשפיע יותר כחוקר וככותב, מאשר כפוליטיקאי, ויצא ללמודי דוקטורט באנגליה יחד עם אשתו תמר, לימים פרופסור לחינוך באוניברסיטת בן גוריון (הורוביץ, 1993: 12).

 

נושא הדוקטורט של דן הורוביץ שנכתב באוקספורד היה "מדיניות הממשלות השמרניות לגבי הדה-קולוניזציה של אפריקה". הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה עסק הורוביץ בתחום שאינו קשור לישראל (ליסק וקני-פז, 1996: 9). לאחר חזרתו לארץ ב-1967 טען הורוביץ שלעולם לא יצליח להבין את המערכת הפוליטית הבריטית כפי שהוא הוא מכיר את המערכת והתרבות הישראלית (הורוביץ, 1993: 8)

 

לאחר סיום הדוקטורט הצטרף הורוביץ לסגל האוניברסיטה העברית ולימד במחלקה לסוציולוגיה תחת אייזנשטדט ומאוחר יותר גם במחלקה למדע המדינה. הוא התמקד במחקרו בשלושה נושאים עיקריים: תורת הביטחון הישראלי, התרבות הפוליטית הישראלית, ויחסי הגומלין בין התרבות, הפוליטיקה והחברה (ליסק וקני-פז, 1996: 11).

 

בחקר הצבא והביטחון, התמקד הורוביץ במשולש שבין הפוליטיקה, החברה והצבא. הוא ניסה לבחון כיצד משפיעה התרבות הפוליטית בישראל על אופן קבלת ההחלטות בצה"ל ועל שדרות הפיקוד השונות. בנוסף, הוא כתב מספר מאמרים וספרים על הצבא הישראלי והיה בין החוקרים הראשונים שחקרו את תורות הביטחון של ישראל מבחינה סוציולוגית וחברתית כוללת (הורוביץ, 1993 :116; ליסק וקני-פז, 1996: 12).

 

המחקרים איתם מזוהה הורוביץ ביותר, הם סידרת המחקרים שביצע עם ידידו מנעורים, משה ליסק, על התפתחות התרבות הפוליטית בארץ. הורוביץ וליסק כתבו שני ספרים בעברית, שלושה באנגלית, ופרסמו גם מאמרים רבים ביחד. בספרם הראשון, "מישוב למדינה – יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילה פוליטית", חיפשו הורוביץ וליסק את מקורות הלגיטימציה לקיומה של מערכת פוליטית שמכוננת מן היסוד את הסדריה הסוציו-פוליטיים הייחודיים. לטענתם, המערכת התגבשה סביב תרבויות משנה, מה שהם כינו, מרכזי משנה. כל מרכז כזה פעל בקרב קבוצה באוכלוסייה ויצר עבורה אורח חיים ייחודי ומקיף. יחד עם זאת, הם מצביעים על סולידאריות שנוצרה בין חלק ממרכזי המשנה הללו תוך יצירת גבולות קולקטיב ברורים. סולידאריות זו הייתה מבוססת על האידיאולוגיה הציונית, שהצליחה ליצור "דת אזרחית" בעלת מכלול של ערכים, סמלים ופרקטיקות כעקרון-על המוסכם על רוב הקהילה (הורוביץ וליסק, 1977: 180-181). האליטה, שהובילה את האידיאולוגיה הזו, השכילה ליצור מרכז מאחד הנשען על הסכמה רחבה ועל תרבות פוליטית המעודדת פשרות והענות למרכזי המשנה (כהן והירש, 2006: 38).

 

 פרופסור משה ליסק

בספר ההמשך, שיצא בתחילת שנות התשעים, עמדו הורוביץ וליסק על תוצאות הצלחתה המרשימה של התרבות הפוליטית שהתגבשה בישוב, ובחנו כיצד התמודדה תרבות זו במעבר מחברה בישוב לחברה הישראלית. בספר, "מצוקות באוטופיה: ישראל- חברה בעומס יתר", מתוארת החברה הישראלית כמי שעברה מיסוד של הכריזמה המהפכנית שהייתה בציונות בעבר. לטענתם, בתהליך ההמרה של "האוטופיה" הציונית, אל עבר המציאות בירוקרטית השוחקת, נוצרו מצבים של עומס יתר מצד מרכזי המשנה שהמרכז הפוליטי התקשה להתמודד איתם (כהן והירש, 2006: 40). המרכז הצליח לשמור על לכידותו כל עוד הייתה חפיפה בין הגבול הטריטוריאלי, אזרחות וזהות לאומית אתנית. אך לאחר 1967, כאשר חפיפה זו חדלה מלהתקיים החל המרכז הפוליטי לקרוס תחת לחצים השונים (הורוביץ וליסק, 1990: 274). 

בשני הספרים רחבי ההיקף הללו מבצעים הורוביץ וליסק עבודה אנציקלופדית מרשימה וסקירה סוציו-היסטורית רחבת מימדיים של החברה הישראלית, עם דגש עם התרבות הפוליטית. אך גישתם הפונקציונאלית זכתה לביקורת רבה. לצד אייזנשטדט, הם הסוציולוגים שזכו למרב הביקורת מאלו המכונים הסוציולוגים הביקורתיים.1 אורי רם, השיטתי ביותר מבין אלו, קושר אותם אל הסוציולוגיה הממסדית ששלטה במחלקה בירושלים בתקופתו של איזנשטדט ולגישת הפונקציונליזם. את ספרם הראשון, "מישוב למדינה", מגדיר רם כ"פונקציונליזם משופר", וכחלק מהשלב השני בסוציולוגיה הממסדית (רם, 2006: 80). לטענתו, הורוביץ וליסק עדיין מקבלים את המסגרת המערכתית-הפונקציונאלית כמסגרת על, אך מוסיפים לה את מרכזי המשנה, המנהלים משא ומתן עם המרכז ובכך שומרים על יציבותה. רם מציין גם שתאריך יציאת הספר המוקדש להצלחותיה של תנועות העבודה, לא היה יכול להיות סמלי יותר מאשר שנת חילוף השלטון הפוליטי ושקיעתה (רם, 2006: 81). את ספרם השני, "מצוקות באוטופיה", מכליל רם בשלב השלישי של הסוציולוגיה הממסדית, "הפונקציונליזם המבוקר" (רם, 2006: 82). רם מבקר את המחברים על כך שהם עדין אוחזים בגישה המשמרת את הקיים ובמקום לנסות ולבחון בצורה ביקורתית את תנועות העבודה והחברה הישראלית, הם מבצעים "תיאור פוסט-מורטום שלה המבכה על התפוגגותה" (רם, 2006: 83).2

 

 

בספרו המעין אוטוביוגרפי, "תכלת ואבק - דור תש"ח - דיוקן עצמי" מתאר הורוביץ את דורו שלו, דור תש"ח, כדור שיורד מגדולתו ונע בין מבט נוסטלגי אל העבר המיתולוגי, לבין מבט אל ההווה המתנכר אליהם (הורוביץ 1993: 56). למרות ביקורת עצמית זו, נדמה שלא היה מסכים עם רם ועם גישתו הפשטנית במקצת בניתוח ספריהם. ספר זה, אותו לא הספיק הורוביץ לסיים ושיצא לאחר מותו, מציע ניתוח דורי של החברה הישראלית. הורוביץ מצביע על ההבדלים בין דור האבות המייסדים המהפכני לבין דור הבנים, הדור שלו, דור הפלמ"ח או תש"ח, אותם אנשים המכונים "הצברים". הוא מראה את האפשרויות הגלומות בניתוח מסוג זה להבנת תהליכים בחברה הישראלית,3 אך לא ממשיך לפתח תיזה זו.

 

אם זאת, ב"תכלת ואבק", משרטט הורוביץ היבט שלישי בחשיבתו התיאורטית, שלפי דברי חבריו העסיק אותו רבות אך לא מצא ביטוי בכתביו (ליסק וקני-פז, 1996: 13; קימרלינג, 2007: 144). הורוביץ טוען שהשפעה הגדולה ביותר על דור תש"ח, ואולי עם אנשים בכלל, לא היו אישים פוליטיים, אלא דווקא גיבורי תרבות כגון אלתרמן, שלונסקי, זך ואחרים (הורוביץ, 1993: 105). הוא מצביע על כך שלאנשי התרבות יש יכולות זיהוי חדה יותר מלאחרים ויכולת השפעה מכרעת על התפתחותם של הלכי רוח, כיווני מחשבה ולבסוף על העשייה (ליסק וקני-פז, 1996: 13).

הורוביץ מרצה באוניברסיטה העברית

מתוך "תכלת ואבק"

 

הורוביץ הצטייר לפי מכריו כאדם יצרי, סקרן ובעל להט לחקור ולהשפיע (ליסק וקני-פז, 1996: 14; ליסק, 2006: 665). הוא היה פתוח לקבל ביקורת ולקלוט רעיונות חדשים ואף לתמוך בחוקרים צעירים בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, למרות חילוקי הדעות שהיו לעתים מתגלעים בניהם (קימלינג, 2007: 143).4 דן הורוביץ נפטר ב-1991 בגיל 63 בעיצומה של תקופת כתיבה אינטנסיבית. חלק מכתביו יצאו לאור לאחר מותו. אחרים נותרו בגדר ראשי פרקים בלבד, אך המשיכו להשפיע על החוקרים איתם היה בקשר, על תלמידיו ועל קוראיו.

 

 

1 להרחבה, ראו: פלד ושפיר, 2005 ; קימרלינג, 1993; רם, 1993, 2006 ועוד.

2 תשובה חלקית לרם ניתן למצוא בכתבה הבאה, במאמרים של אלכס אפשטיין ובמאמרו של משה ליסק עצמו.

3בצורה דומה לניתוח שמבצעת חנה הרצוג במאמר "דורות מזה ומזה: הצעה למבט דורי על השיח הסוציולוגי" שהופיע בגליון סוציולוגיה הישראלית, 2009, (י), 2.

 4  קימרלינג, שהחודש ימלאו שנתיים למותו, מציין את תרומתו המרובה של הורוביץ לסיום הדוקטורט שלו ועל היותו המנחה הלא פורמאלי שלו, למרות חוסר הנחת של מדריכו הראשי, ליסק (קימרלינג, 2007: 144).

 

 

 

 

מקורות

הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1977. מישוב למדינה : יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהליה פוליטית. תל-אביב : עם עובד.

 

הורוביץ, דן ומשה ליסק. 1990. מצוקות באוטופיה: ישראל - חברה בעומס-יתר. תל אביב : הוצאת עם עובד.

 

הורוביץ, דן. 1993. " תכלת ואבק: דור תש"ח – דיוקן עצמי". ירושלים: כתר.

 

כהן, אורי. ושמואל הירש. 2006. "טלטלת המהפכה וחרדת המיסוד: הערות למשנתם הסוציולוגית של משה ליסק ודן הורוביץ.  בתוך: אורי כהן (עורך): ישראל והמודרניות : למשה ליסק ביובלו. באר-שבע: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, עמ' 31- 47.

 

ליסק משה וברוך קני-פז. 1996. "דן הורוביץ - דמותו של חוקר כאינטלקטואל מעורב". בתוך: משה ליסק וברוך קני-פ (עורכים:, ישראל לקראת שנות האלפיים: חברה, פוליטיקה ותרבות. ירושלים: ספריית אשכולות, עמ' 9-15.

 

ליסק, משה. 2006. "משה ליסק: שרטוטים אוטוביוגפיים". בתוך: אורי כהן (עורך): ישראל והמודרניות : למשה ליסק ביובלו. באר-שבע: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, עמ' 659-666.

 

קימרלינג, ברוך. 2007. שולי במרכז: סיפור חיים של סוציולוג ציבורי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

רם, אורי. 2006. הזמן של הפוסט: לאומיות ופוליטיקה של הידע בישראל. תל אביב: רסלינג.          

 

*לירון שני הוא סטודנט בשנה השנייה בתואר השני. הוא כותב על המפגש בין תנועות מחאה במאבק על ההתיישבות בחבל לכיש, בהנחיית פרופ' איל בן ארי וד"ר נורית שטדלר.

 

חזרה לפקפוק 10 ,    לגיליונות קודמים של פקפוק

 

תגובות, הערות והצעות

pickpook@gmail.com