פקפוק

 

 

 

מיקרו-סקופ

נשים עיוורות [לא] רואות מגדר:

כינון זהות נשית בקרב נשים עיוורות

גילי המר

 

 

הפעם הראשונה בה הבעתי במילים את רעיון המחקר שלי הייתה לפני כשנתיים וחצי, בפגישה אישית עם ד"ר עזיזה כזום, במסגרת סמינר אמפירי לתואר שני בנושא 'סוגיות מבוא במגדר'. מעט לאחר מכן, ניסחתי בכתב את הרעיון הכללי במסגרת 'תרגיל פנטזיה' בקורס שיטות מחקר איכותניות למוסמך, של פרופ' תמר אלאור. במסגרת התרגיל התבקשנו, בין השאר, לתאר פנטזיה מחקרית אותה היינו רוצים לבצע ואת התובנות הסוציולוגיות הטמונות בה. כתבתי כי ברצוני לבחון חוויה מגדרית ללא חוש ראייה, ואת תהליך בו נשים עיוורות מלידה או מגיל צעיר מאד מעצבות, יוצרות ומשמרות נורמות הנוגעות למגדר, נשיות ומיניות בחברה. כל זאת, בקונטקסט חברתי רווי ייצוגים וויזואליים של מיניות ונשיות, ובדיאלוג עם תיאוריות פמיניסטיות בנושא המבט המחפצן, והמבט הממשמע כפי שמתואר בפנאופטיקון של פוקו. אני זוכרת כמה חששתי מהעלאת הדברים על הכתב, מן הרגע בו הרעיון עובר מן המחשבה הפנימית אל הדף, "יוצא לעולם", ועומד לראשונה מול ביקורת אמיתית. לשמחתי, המחשבה נפלה על אוזניים קשובות. תמר ועזיזה מלוות אותי כמעט מרגע לידת המחקר ועד היום, ומציבות אתגרים תמידיים במסגרת דיאלוג עשיר, מפרה ובונה. כך, הפנטזיה הפכה לממשית, והצעת המחקר הראשונית לעבודת הסמינר הפכה להצעת מחקר לתזה ובסופו של דבר לפרויקט הדוקטורט.

 

במהלך הזמן, התפתח והתעבה הרעיון מבחינה תיאורטית ואמפירית. לצד התמקדות בעיצוב וכינון זהותן הנשית של נשים עיוורות, אני מנהלת דיאלוג עם תיאוריות בנושא ה"מבט" -  שדה תיאורטי עשיר ומגוון, תוך התייחסות למבט הממשמע כצורת ניהול ופיקוח מודרנית, למושג "Gaze" בתיאוריה פמיניסטית, לתפקיד המבט בכינון סובייקט אנושי רפלקסיבי ולמשמעותם התרבותית-חברתית של המבט וחוש הראייה. בנוסף, אני מתייחסת למחקרים בלימודי נכות הכוללים גם ניתוח סוציולוגי אנתרופולוגי של נכות.

 

במסגרת המחקר אני עורכת ראיונות עומק עם נשים עיוורות מלידה או מגיל צעיר מאד ואתנוגרפיה בזירות שונות, כגון שיעור 'כישורי חיים' בעמותת "מגדל-אור", פעילות רדיו דרמה במרכז לעיוור בצפון הארץ וחוג רכיבת אופניים זוגיים בעמותת "אתגרים". בנוסף, ערכתי תצפיות במוזיאון 'דיאלוג בחשיכה' בחולון, ב'מסעדת חושך' ביפו, בחוג ריקודי עם במרכז לעיוור בירושלים, ב'שיעורי טיפוח' במוסד לנערים ונערות עיוורים ולקויי ראייה במרכז הארץ, בתערוכת האמנות 'מישוש ומשמעות' בהר הצופים ועוד.

 

לצד העיסוק בצורות בהן נשים עיוורות [לא] רואות מגדר, ברצוני לערער על הנחות שונות, כמו זו התופסת את קבוצת הרוב הרואה כקוהרנטית, הכוללת אנשים הרואים בצורה זהה, וקיומו של "רואה מוחלט", על משקל "עיוור מוחלט". בנוסף, אני מעלה שאלות בדבר הרווח האפשרי מהתייחסות תיאורטית ואמפירית מסוג אחר למבט ולראייה, והמחיר אותו אנו משלמים על מרכזיותה ושתלטנותה של הראייה בתהליך החברות שלנו כרואים. הראייה מרחיקה ומקטלגת ומקשה על הבנת מצבי דמדומים, מרחבי ביניים. כאשר אנשים רואים מסתכלים על המציאות סביבם הם מבחינים באנשים וחפצים בתוך קווי מתאר ברורים, המלמדים מתי נגמר ומתחיל חפץ/אדם. מבלי צורך לגעת, אנו יודעים האם מי שאנו רואים הוא גבר או אישה, יפה או מכוערת, מטופחת או מוזנחת. הראייה מקטלגת את המציאות סביבנו מבלי שנשלוט על כך. אישה עיוורת, לעומת זאת, תתקשה לקטלג את המציאות ללא מגע בלתי אמצעי עם אנשים, חפצים ומאכלים. האם ניתן לחפצן ללא מבט? מה יקרה לנו אם ננסה לשלול את המבט? במחקרי אני מציעה עולם שונה מזה המצייר עבורנו סאראמאגו בספרו "על העיוורון" (2000), ונוטה לתאר עולם עשיר, של דיאלוג הדדי וגוף פועל רב-חושי בחלל.

אציין, לסיכום, כי היכרות מעמיקה עם אנשים עיוורים, המתמודדים באופן יום יומי עם אתגרים ומכשולים בתחומים רבים בחיים, ביניהם זוגיות, מראה חיצוני, הורות, או דעות קדומות, מחייבת אותי לחשוב על הדברים מהם הורגלתי, כאדם וכאישה, להתעלם ולעצום מולם את עיני. מחקרי מחייב אותי לבחון את הדברים מהם יש לי, כאישה רואה, את הפריבילגיה להתעלם, לטאטא מתחת לשטיח ולבחור שלא לראות. נשים עיוורות, לעומת זאת, אינן יכולות להרשות זאת לעצמן, ומיקומן החברתי והפיזי מחייב אותן "להסתכל למציאות בעיניים", או כמו שאמרה לי אחת המרואיינות: "לראות מחוץ לקופסא". ג'ורג'ינה קליג', חוקרת לקוית ראייה ומרצה בחוג לספרות אנגלית בברקלי, מתארת בספרה "Sight Unseen" (1998) את הדברים שלמדה בתהליך הכתיבה בנוגע לעיוורון ויכולת הראייה שלה עצמה:

 

“Writing this book made me blind. By this I do not mean that the physical exertion of writing led me to a deterioration of my eyesigh… The research I did to write this book made me understand for the first time how little I actually see… It also made me recognize how sighted I am. Though I see less then 10 percent of what normal person does, I would have to describe myself as intensely visual… I grew up surrounded by awareness that vision involves more than merely aiming the eyes at particular object… Although my eyes are blind, my brain is still sighted. Through nature or nurture, I know how to make the most of what I see. I know what it means to be sighted because I live in sighted world. The language I speak, the literature I read, the art I value, the history I learned in school, the architecture I inhabit, the appliances and conveyances I employ were all created by and for sighted people. I find it easy to imagine what it’s like to be sighted. I had to write this book to learn what it means to be blind”  (Kleege, 1998: 2-3).

 

באותה צורה, עבודת המחקר שלי מציבה בפני שאלות בנושא ראייה ועיוורון, ומלמדת אותי על המידה והמשמעות של יכולת הראייה והעיוורון האישיים בחיי. ראייה ועיוורון מהוות מילים עמוסות משמעות תרבותית, אליהן אנו מתייחסים, בדרך כלל, כצמד מושגים בינארי. בינאריות זו מיטשטשת בשדות המחקר שלי, והמושגים ראייה ועיוורון מתערבבים זה בזה ומעמידים בסימן שאלה תמידי הנחות הטבועות בתרבות ובתהליך החברות שלנו בדבר ראייה והבנה באופן כללי, ומשמעויותיהן המגדריות והנשיות, בפרט.  

   

חזרה לפקפוק 12 ,    לגיליונות קודמים של פקפוק

 

תגובות, הערות והצעות

pickpook@gmail.com