מערביות זה קול הסיפור : ביקורת טלוויזיה על "בית ספר למוסיקה"

Home

אודות

הצטרפו לרשימת התפוצה

צרו קשר

בתכנית " בית ספר למוסיקה " משתתפים 16 ילדים, בגילאי 10-13 והם מחולקים לארבע כיתות – לכל כיתה מורה: יהורם גאון , קרן פלס , משה פרץ ו מתי כספי . בכל פרק, המורים בוחרים שירים עבור כל אחד מהתלמידים ועובדים איתם על השירה וההעמדה לקראת הופעה מול קהל. כמעט בכל תקצירי השיעורים ששודרו במהלך התכנית המורים ביקשו מהתלמידים להבין את מילות השיר, ועדיין, הדגש הוא על הקול וההעמדה – משוב המורים שניתן לתלמידים אחרי ההופעה מתייחס בעיקר לאופן שבו הילד או הילדה שרו את השיר, מבחינה ווקאלית ותיאטרלית. אין מילה על האופן שבו הזמרים הצעירים הפנימו והעבירו הלאה את מהותו של השיר.

במידה מסוימת, אנחנו לא מצפים מהילדים שיבינו – האם נערה בת 12 יכולה להבין את עצמתה של אהבת המולדת? האם ילד בן שבע יכול להבין כאב של אובדן? כנראה שלא, לפחות מבחינת היחס התרבותי שלנו לקטגוריה החברתית של הילדות. אם כך, אנחנו מעלים על נס את האופן שבו המשתתפים בתכנית שרים, ומתייחסים פחות למשמעות המילים שהם שרים. באותה מידה, ידוע – לפחות לצופים מושבעים של התכנית " כוכב נולד " – שמועמדים בעלי סיפור חיים אישי קשה ירגשו יותר מאיש מהיישוב בעל קול יפה. גם כאן, למשל, ניתן להבחין בשימת הדגש על הקול והמלודיה יחד עם הסיפור האישי, ולא על מילות השיר.

קרן פלס בחרה עבור אחד מתלמידיה את השיר "היא כל-כך יפה" של דני סנדרסון. כשנשאל, התלמיד ידע כי השיר מדבר על אהבת ילד לאישה, אולם הוא לא יכול באמת להבין, אלא אם התנסה בכך באופן אישי. פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג, אז ההצגה חייבת להימשך. בניסיון להבהיר לו את משמעות השיר, היא ביקשה ממנו לחשוב על מילקי, הכלבה שלו. שוב, למען הסר ספק – הכלבה שלו (ואם אתם עדיין לא מאמינים – הקטע ב קישור ). האם אהבת ילד לאישה, שמצטיירת אצלנו כדבר תמים וטהור, מקבילה לאהבתו לכלבה שלו? אם לא, אז אין מקום להשוואה הזו. אם כן, אז ייתכן כי מדובר ברגש שטחי במובן זה שהוא חסר המורכבות של אהבה, ובכל מקרה כאן נפתח פתח לדיון על מהותו ומשמעויותיה של האהבה: האם אהבה בוגרת שונה מאהבת ילדות? האם רק המיניות יוצרת את ההבדל? האם ייתכן כי האהבה ה"בוגרת" היא אותו רגש ילדותי ושטחי שמורכבותו נוצרת רק ממעורבותה של המיניות? ומה זה אומר על מערכות היחסים שאנו מנהלים? או, אולי אהבת ילד היא תוצר של הבנייה חברתית – מעין ניסיון ילדותי להשתייך לעולם המבוגרים? ואם כן – מה זה אומר על התרבות המחברתת את ילדינו ומקדשת את האהבה בצורתה השטחית?

אם כך, באמצעות בחינה של תכניות מוסיקה בפריים-טיים, ניתן להניח כי תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות. תכניות כמו "כוכב נולד", " The Voice " ו"בית ספר למוסיקה" מעידות על העניין האמיתי שלנו – הקול. את הדגש על הפן הווקאלי ניתן להסביר במאפייניה של הטלוויזיה: לדידו של יהושע מאירוביץ' במאמר "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית 1 " זהו מדיום שייעודו להעביר מסרים ויזואליים וקוליים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בתחושות ורגשות ופחות במחשבות בהירות וטיעונים מורכבים. המדיום דורש – המדיום מקבל, והחברה מותאמת אליו. ניל פוסטמן טען כי הטלוויזיה גורמת לטשטוש ההבדלים – החיצוניים והפנימיים – בין ילדים ומבוגרים, כלומר, הטלוויזיה מורידה את יכולותינו הקוגניטיביות כמבוגרים וחושפת את הילדים לתכנים אליהם לא נחשפו בעבר (מין ואלימות הם הבולטים שבהם). למרות הביטוי הבולט של טענה זו בתכנית "בית ספר למוסיקה", אני משתמשת בטענה זו בעיקר כדי להסביר את ההתמקדות החברתית באספקטים הקוליים של המוסיקה.

קול מרגש באופן מיידי, הוא לא מצריך חשיבה, ולא דרושה הבנה מוסיקלית גדולה כדי להרגיש יכולת שיפוט פסבדו-מקצועית. לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה. מעבר לזה, לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד. ניל פוסטמן (בספרו " אובדן הילדות ") טען כי מאפיין זה של הטלוויזיה גורם לטשטוש ההבחנה בין ילדים ומבוגרים. בד בבד, ישנה סוגה במוסיקה הישראלית שסופגת ביקורת דווקא על מילותיה – הז'אנר המכונה "מוסיקה מזרחית" (גם הכינוי אינו חף מיחסי כוח) זוכה למטחי עלבונות על היותו ריק מתוכן, סקסיסטי, נבוב, רדוד, מזיק, מחריד ודוחה באופן כללי. אין הרבה התייחסות תרבותית לאיכות הקולית של אייל גולן , משה פרץ או עומר אדם, אלא מתייחסים בעיקר למילות השירים שהם מבצעים. אין כאן כוונה לומר שמילות השירים בז'אנר הן בעלות ערך או שאינן פוגעניות לעיתים, אולם שירים כאלה ישנם גם בז'אנרים אחרים והם אינם מקבלים את אותה התייחסות תרבותית (" לאה גנוב " של שלום חנוך, " דינה ברזילי " של חיים חפר וסשה ארגוב, ו" אישה מהשמיים " של גלעד שגב).

במרחב הציבורי הפופולארי כיום קשה למצוא עיסוק בשירה כאמנות, בעוד שהעיסוק בזמרה כאמנות וכמקצוע הוא רחב וזוכה לתשומת לב תרבותית רבה. בגיליון "פי האתון" מהשישה בדצמבר נכתב על "איגוד המשוררים" ושם צוטט עמיר סגל, המתואר כמשורר ירושלמי בן 30, באמרו כי "המשוררים לא מקבלים כסף, פשוט כי לאף אחד לא איכפת מה הם עושים… בעבר משוררים היו מוסדות תרבות והיכו גלים, והיום – לא". סגל מתאר את המצב בכנות מכאיבה. מזמרה אפשר לחיות, מכתיבת שירה – לא.

קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים (כדוגמת טענותיהם של יהורם גאון , חיים חפר , מנחם בן ו חווה אלברשטיין ), בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים. אם אנחנו מבליגים למירי מסיקה, למה לא להבליג לישי לוי? נותר רק להניח כי מעורבים בכך שיקולים פוליטיים וכלכליים. פוליטיים, מתוך הניסיון האשכנזי-אליטיסטי להשליט את תרבותם כדי "למערב" את התרבות הישראלית (" וילה בג'ונגל" וכולי) ולשעתק את מעמדם ההגמוני. כלכליים, כי הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה"ישראליים" וייתכן כי האחרונים חשים כי עליהם לתרום להוקעתה של המוסיקה המזרחית כדי לשמור על חלקם בעוגה הקטנה-ממילא של שוק המוסיקה בישראל. אחרת, לא ברור מדוע ישנה דחייה של המוסיקה המזרחית בכלל במקום דחייה של זמרים מסוימים או של שירים מסוימים.

באותו חלק של התכנית, וכאילו כדי לסמן לצופים "הנה, עוד מזרחי!" משה פרץ גם הוא מוצג כ"ילד טברייני שהחל כפייטן בבית הכנסת": גם כאן המסורת כסימון של מזרחיות. בתכנית עצמה, משה פרץ מתנהג כמו "מזרחי מחמד", ומשתדל להפגין את ההיכרות שלו התרבות ה"ישראלית" – כלומר, האשכנזית – בכל הזדמנות. כאשר הוא מספר על ציפיותיו מהתכנית , הוא מתאר תחושת שליחות ונזכר בילדותו, בה היה שר עם הוריו "קלאסיקות ישראליות". כדי להמחיש זאת, הוא מצולם שר קטע מ" זמר אהבה לים " שכתב רפאל אליעז והלחין סשה ארגוב.

למעשה, אני מצביעה על סתירה תרבותית הבאה לידי ביטוי בשימוש בטיעון הלירי כנגד ז'אנר מוסיקלי פופולארי מסוים תוך דגש על הפן הקולי של המוסיקה הפופולארית בכלל. ההסבר שאני מציעה לסתירה זו נעוץ בשורשיו הערביים של הז'אנר ה"מזרחי" וביחסה של האשכנזיות לתרבות הערבית עוד מימי התהוותה של החברה הישראלית: היהודים מארצות האסלאם היו ערבים, ותרבותם התנגשה עם התרבות היהודית האירופית מבחינת התפיסה העצמית של האשכנזים, שרצו לראות עצמם כמערביים. בנוסף לטיעון זה, הנוגע לשמירה על ההגמוניה התרבותית, ישנו גם הרצון לשמור על ההגמוניה הכלכלית. הפקת התכנית "בית ספר למוסיקה" מצהירה כי המטרה היא לחנך ילדים מבחינה מוסיקאלית (בפועל, המטרה היא כלכלית). כמוסד חינוכי – בדומה למערכת החינוך הישראלית כולה – התרבות וההיסטוריה האשכנזיות הן הדומיננטיות.

[ 1 ] מאירוביץ, י' (1985). שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית. בתוך: ת. ליבס ומ. טלמון (עורכות), תקשורת כתרבות (עמ' 34-58). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

גד יאיר מורן, הנה משהו שכתבתי בהקשר הזה. אם יהיה מקום… למה אנחנו בוכים? הרהורים חינוכיים על שי המבר, מישל כהן ובילי אליוט "זה מרגש עד דמעות" אומרים הצופים בשי המבר ובמישל כהן (בית ספר למוזיקה, הערוץ השני). ואכן, אנחנו יושבים מול המסך ומספיגים את הדמעות הזולגות על לחיינו בשרוולי חולצותינו. "נפלא, לא יאומן, אין דבר כזה", אנחנו מוסיפים במילמול מוצף דמעות. ההיפעלות המוקסמת משירתם מתחילה בנו בצמרמורת שמטפסת במעלה הגב, הצוואר מתחיל לתפוח בנו בהתכווציות גרוניות, בעודנו מנסים – במאבק הרציונליות כנגד ההתרגשות – להחניק את פרץ הדמעות המבקש לזנק מגרוננו, אבל אז, ברגע של תבוסה מענגת, נפתח הסכר במעלה העיניים ואנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. בכי מבויש כובש אותנו ואנחנו חשים בהתעלות כמעט אלוהית, מתענגים על הרגע הנדיר שזכינו לו. הריגרסיה הרגשית הזאת מכניעה את מיגננות הבגרות שלנו ומשליטה בנו היפעלות כמו ילדית מן הראשוניות של היופי ושל הכישרון. שי המבר ומישל כהן משילים מעלינו את מעטה בגרותנו ואנחנו עומדים למול הסנה הבוער של כשרונם ונכנעים מול מגע הקודש של המצוינות. וכמו במקרה של בילי אליוט, הדמעות זולגות בנו וזולגות. אבל מדוע אנחנו בוכים? מדוע המפגש הזה עם מצוינות מערער את השליטה העצמית שלנו? למה אנחנו כל כך מתענגים על הריגרסיה הרגשית הזאת מן הנסיגה מן הציווילי אל הטבעי? בראותנו את שי ואת מישל אנחנו עוברים ממצב של "פועלים" ל"מתפעלים" כי אנחנו פוגשים לפתע את מלוא הודו של "יהלום בלתי מלוטש" – אנחנו נתקלים במצוינות ללא עיבוד, ללא שנים רבות של אימון וללא מלאכותיות. להיפך: אנחנו נפגשים עם הטבע במלוא הדרו, עם הכישרון, עם מה שאנחנו מכנים בשם "מתת האל", עם מגע המלאכים באדם. המפגש הזה מעמיד אותנו מול קודש הקודשים של האדם המערבי – עם האינדיבידואליות הטרומית, זו שמצויה בנו לפני מגע יד המקצוע, לפני המכניזציה שאנחנו מפעילים על הילדות בכדי להופכה למקצוענית ומושלמת. המפגש הזה מציב אותנו מול שורשי רוח האדם, מול אותה סגולה ייחודית השואפת לפרוץ מן היהלום הבלתי מלוטש, מול הכישרון הטרומי הזה שחבוי בנו בגוף, מול הרוח הפנימית, המבקשת להגיע לכלל מיצוי. זהו מפגש פתאומי עם הניצוץ האלוהי של האדם החילוני: עם הכישרון שלו, עם הפוטנציאל הזועק בו לכלל מימוש. אין ספק: את הכישרון אנחנו מעדיפים, לא את המעובד. אנחנו מגיבים באופן רגשני לראשוניות, לרגע הלידה, לנס הזה של הכישרון המפציע מבעד לילדות, ליש מאין הפורץ למולנו. אנחנו בוכים מול הנס של היצירה המגיחה מן הבלתי אפשרי, מן המוקדם, מן הלידה מתוך האתר ההיולי של הפוטנציאל האנושי. ואנחנו בוכים כי אצל רוב בני האדם נותרת זעקת הכישרון הזו חבויה והפוטנציאל נותר מודחק וחבוי. רוב התלמידים שלנו לא זוכים להגיע לבית הספר למוסיקה או לבתי הספר שיחשפו את כשרונם המיוחד ויטפחו אותו. ואם יש בתלמידינו פוטנציאל מיוחד – רב הסיכוי שבתי הספר שלנו יפספסו אותו, כי החינוך, בימינו, הוא מנגנון בירוקרטי. למעשה, אנחנו שולחים את ילדינו להתאמן אל בגרותם בבית ספר נטול ריגוש ונטול היפעלות. אם יש בבית הספר שלנו בכי, הריהו בכי של הכשלה ולא של הצטיינות. בתי הספר האמיתיים שלנו מתעלמים מן הטבע החי בתלמידינו, מכישרונם האמיתי, והם פועלים בהם כמקדחה מכנית, מייצרים אותם בתבניות שטוחות של הישגים בקריאה ובחשבון. מבחני הפיזה שלנו אינם מרשים לתלמידינו להפגין עקמומיות איטלקית, ומבחני המיצב מגדילים ומקשיחים בהם יכולת שינון חסרת חיים. אנחנו יודעים שבתי הספר האמיתיים שלנו מייצרים יכולות מלאכותיות. אנחנו יודעים שהם מייצרים ילדים מפוספסים שמתאימים למודלים בנאליים. בתי הספר שלנו מאמנים הצטיינות מכנית של שינון, כי איננו מרשים למורים בהם לזהות בתלמידינו סגולות מיוחדות ולא לפתח אותן: לא את הגאון בריקוד ולא את הכימאי שמלידה, לא את הרופא ולא את המטפל, לא את הלוחש לסוסים ולא את המתמטיקאי. "חמש יחידות לבגרות ב…" זה המכסימום שאנחנו מרשים לביה"ס הישראלי לייצר – ולכן אנחנו מותירים את תלמידינו יבשים מדמע: הגיוניים, בוגרים, שולטים – אך גם מלאכותיים, מנוכרים וחסרי מימוש. אז כן, יש בבכי שלנו גם אבלות. אנחנו משתנקים בעצב עמוק על נדירות הכישרון ועל נדירות מימושו, על כך שהניצוץ שהיה בנו הפך מכני או פרופסיונלי. אנחנו בוכים על כי רבים כל כך לא זכו למתת האל, ועל כך שגם אם ניתנה להם כזאת, המערכת שלנו לא נתנה לכישרונם להפציע. לעיתים נדירות מדי אנחנו מתענגים על אותו רטט גרוני שמאבד בנו את השליטה על דמעות ליבנו. לולא בית הספר למוסיקה של צביקה הדר ייתכן ולא היינו זוכים לפגוש את שי המבר ואת מישל כהן. ולולא המורה הנפלאה של בילי אליוט ייתכן והעולם לא היה זוכה לראות את אחד מגדולי רקדניו. אין זה די שנגיד לשי המבר, כמו קרן פלס המופלאה, ש"אנחנו שלולית לרגלייך". כדי לתת לכישרונם של ילדים כמו מישל, שי ובילי אליוט להפציע מן הכוח אל הפועל, עלינו לטפח את בתי הספר שלנו כך שיעוררו בנו התרגשות והיפעלות, ושנזכה לבכות בהם למול ריבוי הפנים של הכישרון האנושי ולמול מימושה של המצוינות על שלל גווניה ותחומיה. אם לא נעשה כן, ניוותר מיבבים מול בית הספר למוסיקה, אך בוכים לדורות על מערכת החינוך האמיתית שלנו. ינואר 1, 2012 at 10:27 pm הגב

מורן, הנה משהו שכתבתי בהקשר הזה. אם יהיה מקום… למה אנחנו בוכים? הרהורים חינוכיים על שי המבר, מישל כהן ובילי אליוט

"זה מרגש עד דמעות" אומרים הצופים בשי המבר ובמישל כהן (בית ספר למוזיקה, הערוץ השני). ואכן, אנחנו יושבים מול המסך ומספיגים את הדמעות הזולגות על לחיינו בשרוולי חולצותינו. "נפלא, לא יאומן, אין דבר כזה", אנחנו מוסיפים במילמול מוצף דמעות. ההיפעלות המוקסמת משירתם מתחילה בנו בצמרמורת שמטפסת במעלה הגב, הצוואר מתחיל לתפוח בנו בהתכווציות גרוניות, בעודנו מנסים – במאבק הרציונליות כנגד ההתרגשות – להחניק את פרץ הדמעות המבקש לזנק מגרוננו, אבל אז, ברגע של תבוסה מענגת, נפתח הסכר במעלה העיניים ואנחנו מאבדים שליטה לחלוטין. בכי מבויש כובש אותנו ואנחנו חשים בהתעלות כמעט אלוהית, מתענגים על הרגע הנדיר שזכינו לו. הריגרסיה הרגשית הזאת מכניעה את מיגננות הבגרות שלנו ומשליטה בנו היפעלות כמו ילדית מן הראשוניות של היופי ושל הכישרון. שי המבר ומישל כהן משילים מעלינו את מעטה בגרותנו ואנחנו עומדים למול הסנה הבוער של כשרונם ונכנעים מול מגע הקודש של המצוינות. וכמו במקרה של בילי אליוט, הדמעות זולגות בנו וזולגות.

אבל מדוע אנחנו בוכים? מדוע המפגש הזה עם מצוינות מערער את השליטה העצמית שלנו? למה אנחנו כל כך מתענגים על הריגרסיה הרגשית הזאת מן הנסיגה מן הציווילי אל הטבעי?

בראותנו את שי ואת מישל אנחנו עוברים ממצב של "פועלים" ל"מתפעלים" כי אנחנו פוגשים לפתע את מלוא הודו של "יהלום בלתי מלוטש" – אנחנו נתקלים במצוינות ללא עיבוד, ללא שנים רבות של אימון וללא מלאכותיות. להיפך: אנחנו נפגשים עם הטבע במלוא הדרו, עם הכישרון, עם מה שאנחנו מכנים בשם "מתת האל", עם מגע המלאכים באדם. המפגש הזה מעמיד אותנו מול קודש הקודשים של האדם המערבי – עם האינדיבידואליות הטרומית, זו שמצויה בנו לפני מגע יד המקצוע, לפני המכניזציה שאנחנו מפעילים על הילדות בכדי להופכה למקצוענית ומושלמת. המפגש הזה מציב אותנו מול שורשי רוח האדם, מול אותה סגולה ייחודית השואפת לפרוץ מן היהלום הבלתי מלוטש, מול הכישרון הטרומי הזה שחבוי בנו בגוף, מול הרוח הפנימית, המבקשת להגיע לכלל מיצוי. זהו מפגש פתאומי עם הניצוץ האלוהי של האדם החילוני: עם הכישרון שלו, עם הפוטנציאל הזועק בו לכלל מימוש. אין ספק: את הכישרון אנחנו מעדיפים, לא את המעובד. אנחנו מגיבים באופן רגשני לראשוניות, לרגע הלידה, לנס הזה של הכישרון המפציע מבעד לילדות, ליש מאין הפורץ למולנו. אנחנו בוכים מול הנס של היצירה המגיחה מן הבלתי אפשרי, מן המוקדם, מן הלידה מתוך האתר ההיולי של הפוטנציאל האנושי.

ואנחנו בוכים כי אצל רוב בני האדם נותרת זעקת הכישרון הזו חבויה והפוטנציאל נותר מודחק וחבוי. רוב התלמידים שלנו לא זוכים להגיע לבית הספר למוסיקה או לבתי הספר שיחשפו את כשרונם המיוחד ויטפחו אותו. ואם יש בתלמידינו פוטנציאל מיוחד – רב הסיכוי שבתי הספר שלנו יפספסו אותו, כי החינוך, בימינו, הוא מנגנון בירוקרטי. למעשה, אנחנו שולחים את ילדינו להתאמן אל בגרותם בבית ספר נטול ריגוש ונטול היפעלות. אם יש בבית הספר שלנו בכי, הריהו בכי של הכשלה ולא של הצטיינות. בתי הספר האמיתיים שלנו מתעלמים מן הטבע החי בתלמידינו, מכישרונם האמיתי, והם פועלים בהם כמקדחה מכנית, מייצרים אותם בתבניות שטוחות של הישגים בקריאה ובחשבון. מבחני הפיזה שלנו אינם מרשים לתלמידינו להפגין עקמומיות איטלקית, ומבחני המיצב מגדילים ומקשיחים בהם יכולת שינון חסרת חיים. אנחנו יודעים שבתי הספר האמיתיים שלנו מייצרים יכולות מלאכותיות. אנחנו יודעים שהם מייצרים ילדים מפוספסים שמתאימים למודלים בנאליים. בתי הספר שלנו מאמנים הצטיינות מכנית של שינון, כי איננו מרשים למורים בהם לזהות בתלמידינו סגולות מיוחדות ולא לפתח אותן: לא את הגאון בריקוד ולא את הכימאי שמלידה, לא את הרופא ולא את המטפל, לא את הלוחש לסוסים ולא את המתמטיקאי. "חמש יחידות לבגרות ב…" זה המכסימום שאנחנו מרשים לביה"ס הישראלי לייצר – ולכן אנחנו מותירים את תלמידינו יבשים מדמע: הגיוניים, בוגרים, שולטים – אך גם מלאכותיים, מנוכרים וחסרי מימוש. אז כן, יש בבכי שלנו גם אבלות. אנחנו משתנקים בעצב עמוק על נדירות הכישרון ועל נדירות מימושו, על כך שהניצוץ שהיה בנו הפך מכני או פרופסיונלי. אנחנו בוכים על כי רבים כל כך לא זכו למתת האל, ועל כך שגם אם ניתנה להם כזאת, המערכת שלנו לא נתנה לכישרונם להפציע.

לעיתים נדירות מדי אנחנו מתענגים על אותו רטט גרוני שמאבד בנו את השליטה על דמעות ליבנו. לולא בית הספר למוסיקה של צביקה הדר ייתכן ולא היינו זוכים לפגוש את שי המבר ואת מישל כהן. ולולא המורה הנפלאה של בילי אליוט ייתכן והעולם לא היה זוכה לראות את אחד מגדולי רקדניו. אין זה די שנגיד לשי המבר, כמו קרן פלס המופלאה, ש"אנחנו שלולית לרגלייך". כדי לתת לכישרונם של ילדים כמו מישל, שי ובילי אליוט להפציע מן הכוח אל הפועל, עלינו לטפח את בתי הספר שלנו כך שיעוררו בנו התרגשות והיפעלות, ושנזכה לבכות בהם למול ריבוי הפנים של הכישרון האנושי ולמול מימושה של המצוינות על שלל גווניה ותחומיה. אם לא נעשה כן, ניוותר מיבבים מול בית הספר למוסיקה, אך בוכים לדורות על מערכת החינוך האמיתית שלנו.

יוסי בכינור ממש ממש ניסיתי אבל לא הצלחתי להבין את ההגיון שבטיעון השחוק והתלוש שבמאמר. יש כאן מחזור של "אמיתות" לעוסות על יחסים בין-עדתיים בישראל לצד (בחיבור תמוה במיוחד) ביקורת שטוחה על תכנית טלוויזיה בשם איזה ערך לא ברור. ינואר 2, 2012 at 8:37 pm הגב Replied to יוסי בכינור מורן מימוני יוסי – איך החיבור תמוה? ולמה המרכאות? ומה, בעצם, אתה אומר? ינואר 4, 2012 at 5:42 pm הגב

ממש ממש ניסיתי אבל לא הצלחתי להבין את ההגיון שבטיעון השחוק והתלוש שבמאמר. יש כאן מחזור של "אמיתות" לעוסות על יחסים בין-עדתיים בישראל לצד (בחיבור תמוה במיוחד) ביקורת שטוחה על תכנית טלוויזיה בשם איזה ערך לא ברור.

Replied to יוסי בכינור מורן מימוני יוסי – איך החיבור תמוה? ולמה המרכאות? ומה, בעצם, אתה אומר? ינואר 4, 2012 at 5:42 pm הגב

יוסי – איך החיבור תמוה? ולמה המרכאות? ומה, בעצם, אתה אומר?

מוריקוסן מיפן יפה כתבת, יישר כוח! מי שלא מבין על מה הכתבה זה כנראה בגלל שהוא לא חי בארץ או כי הוא לא יודע לגזור משמעויות מטקסט… ינואר 4, 2012 at 3:36 pm הגב

יפה כתבת, יישר כוח! מי שלא מבין על מה הכתבה זה כנראה בגלל שהוא לא חי בארץ או כי הוא לא יודע לגזור משמעויות מטקסט…

פסי בתוף אני נאלצת להסכים עם יוסי חברי ללהקה. כנראה שהוא ניחן בכישרון גדול בנגינה בכינור ובגזירת משמעויות מטקסט אך הוא נוטה לבטא את טענותיו בקצרה וללא נימוקים. אז אולי אני אנסה להסביר למה בעיניי הכתבה הזו היא רצופה בהנחות הזויות שעליהן מבוססות טענות מופרכות. נתחיל מההתחלה: 1. אני לא יודעת איפה להתחיל בלתקוף את רצף ההנחות התמוהות והטענות ההזויות שיוצאות מהן בדיון של הכותבת באהבה. הכותבת מניחה שילד לא יכול להבין מהי אהבה לאשה מבוגרת, שאהבה לאשה מבוגרת היא עמוקה, שאהבה אחרת (ללא מיניות?) היא "אהבה בצורתה השטחית", שההשוואה לאהבה של כלב היא מופרכת לחלוטין (לי יש כלב ואני באמת אוהבת אותו – או שאולי אני לא מבינה מספיק טוב מהי אהבה ומהם התהליכים החברתיים שהובילו להבניית אהבתי לכלב שלי) ועוד הנחות הזויות לא פחות. 2. הכותבת מופתעת מכל הנוגעים בדבר שהם מאפשרים לילד לשיר את השיר למרות שהוא לא מבין מהי אהבה (על בסיס ההנחה המוזרה שהוא אכן לא מבין): "פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג". האם אנחנו צריכים לבחון כל זמר שהבין את כל המשמעויות של שיר לפני שהוא מעז להופיע איתו? אם כן – אני דורשת ועדת מומחים לבחינת בקיאותו של שלומי סרנגה ביוונית. 3. מוזר במיוחד שהכותבת לוקחת כדוגמה שיר שנכתב במיוחד מנקודות מבטו של ילד שאוהב אישה המבוגרת ממנו וטוענת שהתעלמו ממשמעות המילים כשנתנו לילד לשיר אותו… 4. על בסיס הדיון התלוש שנערך עד לשלב זה, טוענת הכותבת ש"תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות", הרי ברור ומובן לכולנו שצליל אינו דבר מהותי. ולחשוב שמוצארט הקדיש את כל חייו לעיסוק כל כך לא מהותי ולא היה "עמוק" מספיק כדי להוסיף מילים ליצירותיו כדי שתהיה להן סוף סוף מהות. וכדי להוסיף חטא על פשע, הכותבת גם טוענת כאן כנגד כל מוזיקאי ומבקר מוזיקה באשר הוא כשמרשה לעצמה לכתוב באופן מעורר גיחוך: "לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד"… 5. את דבריה ההזויים עד כאן מסכמת הכותבת במשפט אחד: "לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה" נעבור לתמונה ב' של הפארסה, בתמונה זו אנחנו מכירים גיבורים חדשים שלא פגשנו בתמונה הראשונה של המחזה – האשכנזי והמזרחי. 1. הכותבת בוחרת לזלזל ולהקטין את המזרחים שהשתתפו בתוכנית ולתייגם כמזרחי מחמד, הרי משה פרץ לא נבחר להיות מורה בבית הספר למוזיקה בגלל יכולות השירה האדירות שלו, אישיותו הכובשת והיותו הזמר המוצלח ביותר בישראל כיום (אולי חוץ מאייל גולן). הוא נבחר כדי לשמש את התוכנית כמזרחי מחמד. חבל שהכותבת לא המשיכה עם הטיעון ונתנה גם את ההסבר המתנשא שלה למוצאו של זוכה התוכנית מישל כהן (מזרחי מחמד? פריפריאלי מחמד? דתי מחמד?) 2. כאן, הכותבת סוף סוף כותבת משהו בעל טעם: "קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים" – זה מאוד נכון. אני זוכרת שקראתי לא מזמן כתבה שביקרה את בית הספר למוזיקה על זה שאינו נותן משמעות למילות השירים – אה… נכון.. זאת היית את, כמה שורות למעלה… 3. ה"סתירה" שהכותבת מנסה לתאר כאן היא טריק רטורי שקוף. היא מציבה את התוכנית "בית הספר למוזיקה" כנציגת התרבות האשכנזית (ומתעלמת לחלוטין מההיבטים ה"מזרחיים" שבו – הרי הם ל"מחמד" בלבד) וכך נראה כאילו "התרבות האשכנזית" מתעלמת ממילים אבל מבקרת את מילות השירים המזרחיים. א- בית הספר למוזיקה אינה נציגת התרבות האשכנזית, ב- בית הספר למוזיקה לא התבטאה כנגד מילות השירים המזרחיים, לכן ג- הסתירה המתוארת כאן היא מלאכותית ופרי יצירתה של הכותבת עצמה. 4. על שוליותה של המוזיקה המזרחית לאורך שנים בישראל נכתב כבר הרבה, על המאמצים של ההגמוניה האשכנזית לדחוק אותה גם בעת פריחתה המאוחרת נכתב לא פחות, על המתח בין תרבות האסלאם לתרבות אירופה כבר שמענו רבות – אך כל זה לא מפריע לכותבת להציע את "ההסבר שלה" ל"סתירה" – התרבות האשכנזית היא דומיננטית. וואלה… ינואר 5, 2012 at 8:34 pm הגב Replied to פסי בתוף מורן מימוני 1. הדיון באהבה במאמר זה הוא אכן שטחי, מכיוון שזו לא המטרה. הדוגמא שהובאה משמשת כדי להראות עד כמה התרבות שלנו אינה מייחסת חשיבות למילות השירים (בהקשר הזה, "בית ספר למוסיקה" משמשת כמייצגת המיינסטרים, שהוא אשכנזי הרבה יותר ממזרחי). עם זאת, אסביר את ההנחה שעמדה מאחורי אותה טענה: כמי שצפתה בתכניות כדוגמת "כוכב נולד", קיבלתי את הרושם שאכן מצופה מזמר להבין על מה הוא שר, בעיקר כדי שנאמין לו ושיצליח להעביר את המסר למאזיניו. השיר המדובר מספר על אהבת ילד לאישה, אבל אותו ילד שעבורו נבחר השיר לא חווה ניסיון כזה (מה שמסביר גם את תהייה מס' 3). על-מנת שהוא יצליח להעביר את המסר באופן אמין, קרן פלס הנחתה אותו לחשוב על הכלבה שלו. אני מאמינה לכל בעליהן של חיות-מחמד באשר הם שישנה אהבה במערכת היחסים הזו, אבל אני מסרבת לחשוב שבן-זוגי אוהב אותי כמו שהוא אהב את כלבו (המנוח). 2. כאמור, להבנתי ישנה ציפייה תרבותית מהזמר, שיבין על מה הוא שר. גם אם שלומי סרנגה לא שולט בשפה היוונית, אני מניחה, מתוך אותה ציפייה תרבותית ומתן קרדיט לאמן, שהוא יודע את משמעויות השירים. 4. עד נקודה זו בכתבה, הראיתי כיצד תרבותינו מקדשת את הצליל ולא את התוכן המילולי. דוגמאות נוספות הן שירים בשפות שאינן אנגלית (כלומר, לא מדוברות ע"י רוב האוכלוסייה) זוכים בחברה הישראלית להצלחה גדולה. דוגמאות לכך הן שיריו של שלומי סרנגה ביוונית, Ai Se Eu Te Pego שהפך ללהיט (למרות שמילותיו סקסיסטיות וגסות) ולהקת Yemen Blues, ששרים בתימנית (בעיקר). הכוונה מילה "מהות" היא לתוכן מילולי – פעמים רבות מילות השיר נכתבות לפני כתיבת הלחן ולכן הלחן משרת את המילים, שמבחינה זו מהוות את המהות של השיר. 5. הטלוויזיה משטיחה את החוויה האנושית באופן שבו היא מציגה אותה. מוזמנים לקרוא את המאמר של מאירוביץ' (הפנייה מופיעה בסוף הכתבה). רגע, יש עוד. 1. הזמרים-מורים נבחרו עם המון מחשבה, כדי לכסות ז'אנרים שונים. בהתאם לכך, משה פרץ הוא על תקן מייצג המוסיקה המזרחית. עם זאת, עקב דחייה חברתית של המוסיקה המזרחית, אני יוצאת מנקודת הנחה שמבחינה אידיאולוגית, ההגמוניה התקשורתית (ובעיקר המוסיקאלית) הייתה מעדיפה שהוא לא יהיה שם ("הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה'ישראליים'"). 2."בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים". דוגמאות בכתבה. "בית הספר למוסיקה" משמשת כבסיס לניתוח שמציע דרך נוספת לצפות בתכנית. הרעיון לא היה להראות ש"התרבות האזשכנזית דומיננטית" (תנו קצת קרדיט), אלא להצביע על האופן שבו יחסי-כוח אתניים באים לידי ביטוי בתוצר של תרבות פופולארית. ינואר 9, 2012 at 11:21 am הגב

אני נאלצת להסכים עם יוסי חברי ללהקה. כנראה שהוא ניחן בכישרון גדול בנגינה בכינור ובגזירת משמעויות מטקסט אך הוא נוטה לבטא את טענותיו בקצרה וללא נימוקים. אז אולי אני אנסה להסביר למה בעיניי הכתבה הזו היא רצופה בהנחות הזויות שעליהן מבוססות טענות מופרכות. נתחיל מההתחלה: 1. אני לא יודעת איפה להתחיל בלתקוף את רצף ההנחות התמוהות והטענות ההזויות שיוצאות מהן בדיון של הכותבת באהבה. הכותבת מניחה שילד לא יכול להבין מהי אהבה לאשה מבוגרת, שאהבה לאשה מבוגרת היא עמוקה, שאהבה אחרת (ללא מיניות?) היא "אהבה בצורתה השטחית", שההשוואה לאהבה של כלב היא מופרכת לחלוטין (לי יש כלב ואני באמת אוהבת אותו – או שאולי אני לא מבינה מספיק טוב מהי אהבה ומהם התהליכים החברתיים שהובילו להבניית אהבתי לכלב שלי) ועוד הנחות הזויות לא פחות. 2. הכותבת מופתעת מכל הנוגעים בדבר שהם מאפשרים לילד לשיר את השיר למרות שהוא לא מבין מהי אהבה (על בסיס ההנחה המוזרה שהוא אכן לא מבין): "פלס מבינה את זה, ההפקה מבינה את זה והצופים מבינים את זה. אבל הזכיינית החליטה שצריך לתת לילדים לשיר – כי זה חמוד ויגדיל את הרייטינג". האם אנחנו צריכים לבחון כל זמר שהבין את כל המשמעויות של שיר לפני שהוא מעז להופיע איתו? אם כן – אני דורשת ועדת מומחים לבחינת בקיאותו של שלומי סרנגה ביוונית. 3. מוזר במיוחד שהכותבת לוקחת כדוגמה שיר שנכתב במיוחד מנקודות מבטו של ילד שאוהב אישה המבוגרת ממנו וטוענת שהתעלמו ממשמעות המילים כשנתנו לילד לשיר אותו… 4. על בסיס הדיון התלוש שנערך עד לשלב זה, טוענת הכותבת ש"תרבותנו מקדשת את הצליל ולא את המהות", הרי ברור ומובן לכולנו שצליל אינו דבר מהותי. ולחשוב שמוצארט הקדיש את כל חייו לעיסוק כל כך לא מהותי ולא היה "עמוק" מספיק כדי להוסיף מילים ליצירותיו כדי שתהיה להן סוף סוף מהות. וכדי להוסיף חטא על פשע, הכותבת גם טוענת כאן כנגד כל מוזיקאי ומבקר מוזיקה באשר הוא כשמרשה לעצמה לכתוב באופן מעורר גיחוך: "לשיפוט חושי ואינסטינקטיבי זה לא נדרשת למידה, אלא חוש שמיעה בלבד"… 5. את דבריה ההזויים עד כאן מסכמת הכותבת במשפט אחד: "לטלוויזיה, שהיא מדיום שטחי יותר מאמצעי תקשורת אחרים (ספרים, למשל), קל מאוד לעסוק באספקטים רדודים יותר של החיים – האהבה היא רגש נטול מורכבות ושירה היא בעיקר קול יפה"

נעבור לתמונה ב' של הפארסה, בתמונה זו אנחנו מכירים גיבורים חדשים שלא פגשנו בתמונה הראשונה של המחזה – האשכנזי והמזרחי.

1. הכותבת בוחרת לזלזל ולהקטין את המזרחים שהשתתפו בתוכנית ולתייגם כמזרחי מחמד, הרי משה פרץ לא נבחר להיות מורה בבית הספר למוזיקה בגלל יכולות השירה האדירות שלו, אישיותו הכובשת והיותו הזמר המוצלח ביותר בישראל כיום (אולי חוץ מאייל גולן). הוא נבחר כדי לשמש את התוכנית כמזרחי מחמד. חבל שהכותבת לא המשיכה עם הטיעון ונתנה גם את ההסבר המתנשא שלה למוצאו של זוכה התוכנית מישל כהן (מזרחי מחמד? פריפריאלי מחמד? דתי מחמד?) 2. כאן, הכותבת סוף סוף כותבת משהו בעל טעם: "קשה להבין את הדחייה החברתית המתבססת על מילות השירים" – זה מאוד נכון. אני זוכרת שקראתי לא מזמן כתבה שביקרה את בית הספר למוזיקה על זה שאינו נותן משמעות למילות השירים – אה… נכון.. זאת היית את, כמה שורות למעלה… 3. ה"סתירה" שהכותבת מנסה לתאר כאן היא טריק רטורי שקוף. היא מציבה את התוכנית "בית הספר למוזיקה" כנציגת התרבות האשכנזית (ומתעלמת לחלוטין מההיבטים ה"מזרחיים" שבו – הרי הם ל"מחמד" בלבד) וכך נראה כאילו "התרבות האשכנזית" מתעלמת ממילים אבל מבקרת את מילות השירים המזרחיים. א- בית הספר למוזיקה אינה נציגת התרבות האשכנזית, ב- בית הספר למוזיקה לא התבטאה כנגד מילות השירים המזרחיים, לכן ג- הסתירה המתוארת כאן היא מלאכותית ופרי יצירתה של הכותבת עצמה. 4. על שוליותה של המוזיקה המזרחית לאורך שנים בישראל נכתב כבר הרבה, על המאמצים של ההגמוניה האשכנזית לדחוק אותה גם בעת פריחתה המאוחרת נכתב לא פחות, על המתח בין תרבות האסלאם לתרבות אירופה כבר שמענו רבות – אך כל זה לא מפריע לכותבת להציע את "ההסבר שלה" ל"סתירה" – התרבות האשכנזית היא דומיננטית. וואלה…

Replied to פסי בתוף מורן מימוני 1. הדיון באהבה במאמר זה הוא אכן שטחי, מכיוון שזו לא המטרה. הדוגמא שהובאה משמשת כדי להראות עד כמה התרבות שלנו אינה מייחסת חשיבות למילות השירים (בהקשר הזה, "בית ספר למוסיקה" משמשת כמייצגת המיינסטרים, שהוא אשכנזי הרבה יותר ממזרחי). עם זאת, אסביר את ההנחה שעמדה מאחורי אותה טענה: כמי שצפתה בתכניות כדוגמת "כוכב נולד", קיבלתי את הרושם שאכן מצופה מזמר להבין על מה הוא שר, בעיקר כדי שנאמין לו ושיצליח להעביר את המסר למאזיניו. השיר המדובר מספר על אהבת ילד לאישה, אבל אותו ילד שעבורו נבחר השיר לא חווה ניסיון כזה (מה שמסביר גם את תהייה מס' 3). על-מנת שהוא יצליח להעביר את המסר באופן אמין, קרן פלס הנחתה אותו לחשוב על הכלבה שלו. אני מאמינה לכל בעליהן של חיות-מחמד באשר הם שישנה אהבה במערכת היחסים הזו, אבל אני מסרבת לחשוב שבן-זוגי אוהב אותי כמו שהוא אהב את כלבו (המנוח). 2. כאמור, להבנתי ישנה ציפייה תרבותית מהזמר, שיבין על מה הוא שר. גם אם שלומי סרנגה לא שולט בשפה היוונית, אני מניחה, מתוך אותה ציפייה תרבותית ומתן קרדיט לאמן, שהוא יודע את משמעויות השירים. 4. עד נקודה זו בכתבה, הראיתי כיצד תרבותינו מקדשת את הצליל ולא את התוכן המילולי. דוגמאות נוספות הן שירים בשפות שאינן אנגלית (כלומר, לא מדוברות ע"י רוב האוכלוסייה) זוכים בחברה הישראלית להצלחה גדולה. דוגמאות לכך הן שיריו של שלומי סרנגה ביוונית, Ai Se Eu Te Pego שהפך ללהיט (למרות שמילותיו סקסיסטיות וגסות) ולהקת Yemen Blues, ששרים בתימנית (בעיקר). הכוונה מילה "מהות" היא לתוכן מילולי – פעמים רבות מילות השיר נכתבות לפני כתיבת הלחן ולכן הלחן משרת את המילים, שמבחינה זו מהוות את המהות של השיר. 5. הטלוויזיה משטיחה את החוויה האנושית באופן שבו היא מציגה אותה. מוזמנים לקרוא את המאמר של מאירוביץ' (הפנייה מופיעה בסוף הכתבה). רגע, יש עוד. 1. הזמרים-מורים נבחרו עם המון מחשבה, כדי לכסות ז'אנרים שונים. בהתאם לכך, משה פרץ הוא על תקן מייצג המוסיקה המזרחית. עם זאת, עקב דחייה חברתית של המוסיקה המזרחית, אני יוצאת מנקודת הנחה שמבחינה אידיאולוגית, ההגמוניה התקשורתית (ובעיקר המוסיקאלית) הייתה מעדיפה שהוא לא יהיה שם ("הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה'ישראליים'"). 2."בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים". דוגמאות בכתבה. "בית הספר למוסיקה" משמשת כבסיס לניתוח שמציע דרך נוספת לצפות בתכנית. הרעיון לא היה להראות ש"התרבות האזשכנזית דומיננטית" (תנו קצת קרדיט), אלא להצביע על האופן שבו יחסי-כוח אתניים באים לידי ביטוי בתוצר של תרבות פופולארית. ינואר 9, 2012 at 11:21 am הגב

1. הדיון באהבה במאמר זה הוא אכן שטחי, מכיוון שזו לא המטרה. הדוגמא שהובאה משמשת כדי להראות עד כמה התרבות שלנו אינה מייחסת חשיבות למילות השירים (בהקשר הזה, "בית ספר למוסיקה" משמשת כמייצגת המיינסטרים, שהוא אשכנזי הרבה יותר ממזרחי). עם זאת, אסביר את ההנחה שעמדה מאחורי אותה טענה: כמי שצפתה בתכניות כדוגמת "כוכב נולד", קיבלתי את הרושם שאכן מצופה מזמר להבין על מה הוא שר, בעיקר כדי שנאמין לו ושיצליח להעביר את המסר למאזיניו. השיר המדובר מספר על אהבת ילד לאישה, אבל אותו ילד שעבורו נבחר השיר לא חווה ניסיון כזה (מה שמסביר גם את תהייה מס' 3). על-מנת שהוא יצליח להעביר את המסר באופן אמין, קרן פלס הנחתה אותו לחשוב על הכלבה שלו. אני מאמינה לכל בעליהן של חיות-מחמד באשר הם שישנה אהבה במערכת היחסים הזו, אבל אני מסרבת לחשוב שבן-זוגי אוהב אותי כמו שהוא אהב את כלבו (המנוח).

2. כאמור, להבנתי ישנה ציפייה תרבותית מהזמר, שיבין על מה הוא שר. גם אם שלומי סרנגה לא שולט בשפה היוונית, אני מניחה, מתוך אותה ציפייה תרבותית ומתן קרדיט לאמן, שהוא יודע את משמעויות השירים.

4. עד נקודה זו בכתבה, הראיתי כיצד תרבותינו מקדשת את הצליל ולא את התוכן המילולי. דוגמאות נוספות הן שירים בשפות שאינן אנגלית (כלומר, לא מדוברות ע"י רוב האוכלוסייה) זוכים בחברה הישראלית להצלחה גדולה. דוגמאות לכך הן שיריו של שלומי סרנגה ביוונית, Ai Se Eu Te Pego שהפך ללהיט (למרות שמילותיו סקסיסטיות וגסות) ולהקת Yemen Blues, ששרים בתימנית (בעיקר). הכוונה מילה "מהות" היא לתוכן מילולי – פעמים רבות מילות השיר נכתבות לפני כתיבת הלחן ולכן הלחן משרת את המילים, שמבחינה זו מהוות את המהות של השיר.

5. הטלוויזיה משטיחה את החוויה האנושית באופן שבו היא מציגה אותה. מוזמנים לקרוא את המאמר של מאירוביץ' (הפנייה מופיעה בסוף הכתבה).

רגע, יש עוד.

1. הזמרים-מורים נבחרו עם המון מחשבה, כדי לכסות ז'אנרים שונים. בהתאם לכך, משה פרץ הוא על תקן מייצג המוסיקה המזרחית. עם זאת, עקב דחייה חברתית של המוסיקה המזרחית, אני יוצאת מנקודת הנחה שמבחינה אידיאולוגית, ההגמוניה התקשורתית (ובעיקר המוסיקאלית) הייתה מעדיפה שהוא לא יהיה שם ("הזמרים מהז'אנר ה"מזרחי" תופסים נתח שוק גדול שעד השנים האחרונות היה שמור לזמרים ה'ישראליים'").

2."בייחוד לנוכח ההזנחה התרבותית של מילות השירים בכל הז'אנרים הישראליים האחרים". דוגמאות בכתבה.

"בית הספר למוסיקה" משמשת כבסיס לניתוח שמציע דרך נוספת לצפות בתכנית. הרעיון לא היה להראות ש"התרבות האזשכנזית דומיננטית" (תנו קצת קרדיט), אלא להצביע על האופן שבו יחסי-כוח אתניים באים לידי ביטוי בתוצר של תרבות פופולארית.

יורם גילי הוא יותר מ-8 פעמים גילה של גאיה. קרוב לוודאי שכאשר תהיה גאיה זמרת גדולה כבר לא אהיה., אבל עד סוף ימיי אודה לאלוהים שזכיתי לשמוע ולראות את גאיה בת תשע וחצי בבית הספר למוסיקה. זו חוויה של פעם בחיים, ובחיי זכיתי לחוויה הזאת. בהצלחה בהמשך דרכה, וכן ירבו כמוהה יורם אוקטובר 18, 2013 at 12:42 pm הגב

גילי הוא יותר מ-8 פעמים גילה של גאיה. קרוב לוודאי שכאשר תהיה גאיה זמרת גדולה כבר לא אהיה., אבל עד סוף ימיי אודה לאלוהים שזכיתי לשמוע ולראות את גאיה בת תשע וחצי בבית הספר למוסיקה. זו חוויה של פעם בחיים, ובחיי זכיתי לחוויה הזאת. בהצלחה בהמשך דרכה, וכן ירבו כמוהה יורם

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך

אימייל *

אתר

מאמרכת 61

החתונה המלכותית

מלחמת נשים: מבט סוציולוגי על האירוויזיון

על פמיניזם וטלוויזיה ישראלית

"כה עזוב יושב הוא" – ניתוח מגדרי של המשבר הדמוגרפי בסין